האמירה שזהו יום עצוב למדינה שהנשיא שלה מורשע בעבירות אונס, עלולה להתפרש כאילו מישהו חושב שמעבר לקצב, האחריות הזאת מתחלקת על כתפיים נוספות. אז לא! המעשים הם כולם שלו. ובכל זאת, חבל שהפילטרים של המערכות, הן הפוליטית והן התקשורתית, לא פעלו באופן נוקב יותר. הם יכלו למנוע ממנו את התפקיד, ולחסוך מאיתנו את הבושה של נשיא מדינה שהורשע באונס. מי שאחז במידע ממשי, לא ברכילות מסדרונות, חייב היה לפעול.
זה גם יום מכונן – אין מורמים מעם, מי שחטא נתפס והורשע, לא יקבל חסינות. השררה היא לא רק טקסים, מאבטחים ושאר ירקות, היא גם אחריות. היא גם נדרשת לשקיפות. אי אפשר לאחוז בה רק מהקצה של המכובדות והעוצמה. זהו יום מכונן גם בהצבת גבולות חדים וברורים לבעלי שררה, שמשוכנעים שלא ניתן לעמוד בפני הקסם שלהם.
השופט העליון חיים כהן ז"ל אמר שהשופטים, בבואם להכריע, חייבים לעשות זאת לא מהבטן. זאת חובתם העילאית. הציבור, לעומת זאת, מתקשה ובצדק להתייחס לפרשה העגומה הזאת בלי הרבה אמוציות. כל אחד לוקח את הסיפור הזה ובוחן אותו דרך הפריזמה של השקפות העולם שלו, מתוך היחס שלו לקשרים שבינו לבינה. וכך אנו עדים ללא מעט ויכוחים, החל מאותם אלה שסולדים מקצב וממעשיו וסופרים את הימים עד לכניסתו לכלא; עד מי שמשוכנעים בצדקת דבריו של הפרקליט, עורך הדין פלדמן, לפיהם א' לא אמינה ומקסימום מדובר פה על איזה רומן בהסכמה. אם כי כשהוא הבוס ואת עובדת תחתיו, איזה מין סוג של הסכמה זו?
איש מאיתנו לא שמע באמת את המתלוננות, את המסכת העובדתית, את מה שהביא שלושה שופטים במחוזי להרשיע את קצב באונס, גם אם היו חלוקים לגבי הענישה. מה עוד ששלושה שופטים בבית המשפט העליון נחשפו לחומר ואמרו את דברם באופן חד נוקב וברור. אנחנו כחברה בריאה חייבים לכבד את החלטת בית המשפט, חייבים לשים סימן קריאה. סוף פסוק.
רק השבוע הפך בית המשפט העליון החלטה של המחוזי בפרשת רצח, וזיכה את אחד המורשעים. בית המשפט הוא לא חותמת גומי, הוא גם לא חף משגיאות, אבל הוא בית המשפט שלנו. לא לסמוך עליו זה גם טיפ טיפה לא לסמוך על עצמנו, על היכולת שלנו לבחון דברים בניקיון דעת, בלי קילוגרמים של מחנאות, שנאות וחיסולי חשבונות. תם ונשלם, הסאגה הזאת שליוותה אותנו כמה שנים, אנחנו נניח לו והוא יניח לנו.
די להתבונן מערבה, אל עלילות הבונגה בונגה של ברלוסקוני, שלא רק שלא גרעו ממנו אלא מיצבו אותו כגבר גבר (זאת הכלכלה שהפילה אותו – הוא כנראה לא זכר את האמירה "זו הכלכלה, טיפש"). ולא נחזור אל עלילות קלינטון. אז בכל זאת מילה טובה על חוסנה של הדמוקרטיה שלנו – היא לא מושלמת, אבל היא איתנה, חיה ובועטת.
אילה חסון היא כתבת מדינית ומגישת יומן ערוץ 1