"תסתובב רגע ותעצור בצומת הזכוכית", הוריתי לנהג. "מה קרה?" הוא שאל בקול מבוהל. לא הייתי צריך לסובב את הראש בשביל להבין ששני החיילים שישבו מאחור נדרכו גם הם בבהלה. "נדמה לי שראיתי כאן משהו", עניתי בקשיחות שאפיינה אותי באותה תקופה. הנהג סובב את הג'יפ ועצר במקום שהוריתי. למרות שבכלל לא היה נעים לעצור בכניסה למחנה הפליטים קבטיה, שבגזרת ג'נין, פרקנו מהג'יפ במבנה מאובטח, בדיוק כמו שמורה התרגולת. תושבי מחנה הפליטים, שלא היו רגילים לראות ג'יפ צבאי נעצר על הכביש החוצה את המחנה, נעמדו והסתכלו עלינו, דבר שלא תרם להרגעת דפיקות הלב המואצות שלי ושל החיילים שאיתי.
כשהתקדמנו כמה מטרים לכיוון בור ביוב עמוק שהיה במקום, גיליתי שלא טעיתי. הייתה בתוכו גורת כלבים קטנה וכחושה. בניגוד לציפיות שלי, לא היה לה שום פחד בעיניים כשהיא הבחינה בי. היא לא נבהלה או ניסתה לברוח, וגם לא בכתה לעזרה. היא פשוט הסתכלה לי בעיניים במבט טוב ותמים כזה של גור, חייכה אליי וכשכשה בזנב. בשארית כוחותיה היא ניסתה לטפס לכיווני ונפלה לאחור. אני בטוח שתושבי המחנה חשבו שהשתגענו כשהם צפו במחזה הבא: שלושה חיילים קשוחים כורעים ברך עם נשק דרוך, מאבטחים את הקצין שלהם, שיורד לבור של ביוב, בתוך מחנה פליטים, ומעלה משם בעדינות גור כלבים גוסס.
כל הדרך לבסיס אף אחד מהחיילים לא דיבר. לדעתי הם היו בהלם, גם הם חשבו שהשתגעתי. כשהגענו, הגנבתי אותה לחדר שלי והבאתי לה גביע של קוטג' מהמטבח. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהשמועה תגיע לרס"ר, שיתחרפן מהעובדה שהכנסתי לתוך הבסיס כלב חולה שהוצאתי מבור ביוב, ויפרוק עליי את כל התסכולים שלו.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי הביתה לכמה שעות, במהלכן ביליתי אצל הווטרינר שגילה לי שמדובר בגורת דני ענק חולה מאוד, ובשכנוע של ההורים שלי בכך שהם עושים מעשה טוב בהצלתה, ובכך שממילא אני אוטוטו משתחרר ואוכל לטפל בה בעצמי. קראתי לה "סאי", "אנחה" בעברית, בגלל אנחת הרווחה שהרגשתי שנפלטה ממנה כשאספתי אותה מבור הביוב לג'יפ.
החברה הכי קרובה
כמה חודשים מאוחר יותר השתחררתי מהצבא ועזבתי את בית ההורים ביחד עם סאי, שגדלה להיות כלבת דני ענקית, שחורת פרווה, עטופת סינר לבן בוהק על החזה, והפכה להיות השותפה הראשונה שלי לדירה. כל בוקר נפתח בטיול היומי שלנו ביחד, וכל ערב הסתיים בהתמודדות עם 60 ק"ג של כלבה, שמאוד שמחה שחזרתי הביתה, אבל לא הייתה מודעת לכוח שלה ושום דבר לא יכול היה לעצור אותה מלהביע את השמחה שלה. עד היום אני נושא על הסנטר צלקת כתוצאה מאחת הנשיקות שסאי הרעיפה עליי באחד הערבים האלה.
מי שמעולם לא אהב כלב, לא יצליח להבין את הקשר שנרקם ביני לבין סאי, שהפכה מהר מאוד להיות חלק מרכזי בחיים שלי. ביליתי איתה יותר זמן מאשר עם בני אדם, ואני בהחלט יכול לומר שהיו תקופות בהן היא הייתה החברה הכי קרובה אליי. אין דבר שהכלבה הזו לא עשתה איתי. כשרצתי היא רצה לידי, כששחיתי בים היא שחתה איתי וכשיצאנו ביחד לעבוד בפרדס המשפחתי היא העדיפה לרדוף אחרי שפני הבר, שתמיד היו עושים פניות חדות מדי ומבלבלים אותה. אבל יותר מכל היא אהבה לעשות איתי מילואים, כי שם יכולנו לבלות ביחד 24 שעות ביממה.
למרות חששותיי, סאי הסתגלה מהר מאוד לחיים התל אביביים, וויתרה בשבילי על המרחבים הפתוחים של אזור השרון לטובת הגינות הקטנות והעמוסות של תל אביב. היא כבשה את מתחם בזל בסערה, עד שלא היה תושב אחד בשכונה שלא הכיר אותה. את כל הפסקות האוכל בתקופת ההתמחות שלי ניצלתי כדי לרוץ הביתה ולהוציא אותה לטיול. וגם כשלא הצלחתי להגיע יום שלם, היא מעולם לא התלוננה.
מה היא לא עברה איתי הכלבה הזו - מערכות יחסים, פרידות, משברים ושמחות. היו פעמים שראיתי בעיניים שלה שהיא ממש קוראת אותי ומרגישה את מה שעובר עליי. כשהייתי חוזר הביתה עצוב, היא הייתה משפילה את עיניה, מתקרבת לאט, מניחה עלי את הראש הגדול והגמלוני שלה ומנחמת אותי. וכשהייתי שמח היא לא הייתה נחה עד שלא הייתה מפילה אותי על הרצפה מרוב שמחה. הדבר שהפליא אותי יותר מכל, הייתה העובדה שהאהבה שלה אליי לא הייתה תלויה בדבר ושהיא מעולם לא לקחה אותי כמובן מאליו. לא היה משנה לה אם עברו שעתיים או שבועיים, היא תמיד, אבל תמיד, שמחה לראות אותי באותה מידה.
יום אחד היא לא הצליחה לקום
יום אחד סאי חלתה בסרטן. תוך מספר ימים היא לא יכלה לקום יותר על הרגליים. אני לא אשכח את התחושה כשנכנסתי הביתה מהעבודה וסאי לא הייתה שם בשביל לקבל את פניי בקפיצות שמחה. היא שכבה במקום שלה ובקושי כשכשה בזנב. אני לא אשכח את הבוקר למחרת, בו קניתי לה במאפיה השכונתית עשרה קרואסונים קטנים עם שוקולד שהיא כל כך אהבה וישבתי להאכיל אותה, עד שסיימה את כולם וליקקה את השפתיים.
לקחתי אותה בידיים אל הווטרינר, שאמר שאין מה לעשות יותר: מומלץ לגאול אותה מייסוריה. אני לא אשכח את הרגע ששכבתי עליה והרגשתי את הלב שלה נעצר, אני לא אשכח את האנחה האחרונה שלה. זה נשמע מוזר, אבל קברתי אותה בפרדס של המשפחה שבו עבדנו ביחד, ואפילו הנחתי לה מצבה. למרות שעברו עשר שנים, עד היום אני עוצר שם מדי פעם, קוטף לי תפוז ונזכר בתקופות הטובות שלנו ביחד.
בואו לערב התרמה מיוחד
זה היה הסיפור שלי. אני משוכנע שלכל אחד מכם יש את הסיפור האישי שלו. אני לא יודע להסביר את זה אבל יש משהו בקשר הזה בינינו, בני האדם, לבין כלבים וחתולים. קשר רגשי, קשר של הבנה, קשר של דאגה, קשר של אהבה. בספרו "מה זאת אהבה" כותב הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל: "המוח היונקי שלנו כמעט זהה למוח היונקי של כלב, וכל מי שהיה לו כלב יודע זאת היטב. כלבים יכולים לאהוב, לשנוא, להתחנף, להתבייש ולהתגעגע עד כלות – ממש כמונו. אנו נוהגים לומר שהכלב מגלה תכונות אנושיות, אבל האמת מחייבת צניעות רבה יותר: אנחנו אלה שמגלים תכונות כלביות".
כשיצאתי מבית האח הגדול, פנתה אליי אתי אלטמן, מייסדת ודוברת עמותת "תנו לחיות לחיות". דרכה נחשפתי לעולם שלא הכרתי קודם. מצד אחד ראיתי מקרים מזעזעים של חוסר רגישות, הזנחה והתעללות בבעלי חיים, ומהצד השני גיליתי בני אדם שמקדישים מעצמם, מזמנם ומכספם עבור בעלי החיים. הם לא מקבלים תמורה, לא כותבים עליהם בעיתונים ואף אחד כמעט לא משבח אותם או מוקיר את פעילותם. הם עושים את זה כי הם אנשים טובים ורגישים לסביבה שלהם, לבעלי החיים.
פעמים רבות פונים אליי בבקשה לאמץ כלב או חתול. אני לא עושה זאת כי בתקופה זו של חיי אני לא נמצא בבית ברוב שעות היום, ולכן אין ביכולתי כרגע להעניק לחיה טיפול ראוי. אבל ביקשתי לעזור בכל דבר אחר שאני יכול. צבעתי כלביה, השתתפתי בימי אימוץ, שוחחתי עם חברי כנסת וגם לקחתי על עצמי לכתוב את הטור הזה.
כשאנחנו נתקלים בעמותת "תנו לחיות לחיות", רובנו אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים לעזור, אבל חוץ מלאמץ כלב או חתול אנחנו לא יודעים איך. אז הנה הגיעה ההזדמנות שלנו לעזור לאותם יצורים שאוהבים אותנו כל כך, ולומר תודה לאותם אנשים טובים.
במוצאי שבת הקרובה (16 באפריל), "תנו לחיות לחיות" חוגגת 25 שנות פעילות בערב מיוחד (פרטים מלאים בקישור) שכל הכנסותיו הינן לרכישת רכבי חילוץ והצלה של בעלי חיים. פעמים רבות אני מקבל מיילים מאנשים שרוצים לפגוש אותי. אני משוכנע שכך גם חבריי, משתתפי האח הגדול, שנרתמו אף הם למען המטרה הנעלה ויגיעו לקחת חלק בערב המבורך הזה. אני חושב שאין הזדמנות טובה יותר להיפגש ומזמין את כולכם. אני בטוח שלו הייתה לבעלי החיים היכולת לדבר, הם היו אומרים תודה.
נתראה שם.
ניתן להשיג כרטיסים דרך "קסטל כרטיסים", אבן גבירול 153 ת"א, או בטלפון 03-6045000 או *8965. לחילופין, אפשר גם במשרדי העמותה, דרך האתר או בטלפון 03-6241776 שלוחה 3