ההתקוממות החברתית נפלה דווקא על פגרת הקיץ הארוכה בכנסת. היום, חודשיים לאחר שפרצה, מתרחש האירוע הפוליטי הגדול הראשון, דרכו יהיה ניתן אולי להבין משהו על מה שמטלטל את החברה הישראלית שבועות ארוכים. הפריימריז במפלגת העבודה, ממשיכתה ההיסטורית של המפלגה ששלטה עשרות שנים בפוליטיקה הישראלית, מפא"י, עשויות לשפוך מעט אור על ההבנה שלנו, הישראלים, את הפוליטיקה הישראלית לאור "המפץ החברתי הגדול" שאנו בעיצומו. ההתקוממות הפיחה רוח חיים במפלגה ששרדה פיצול כואב מיושב הראש הנבחר שלה, לטובת מפקד והתמודדות לתפקיד יושב הראש החדש, בין ארבעה מועמדים, שלושה גברים ואישה אחת, שהגיעו לקו הסיום. אז מה יש לנו שם?
נתחיל בשלי יחימוביץ', שנחשבת כמי שההתקוממות החברתית הכניסה רוח גבית במפרשי הקמפיין שלה - היא הרי מדברת כבר שנים על צדק חברתי. ההתקוממות לפי יחימוביץ' נוגעת בשבירת הריכוזיות, המונופול הטייקוניסטי, זכויות עובדים ועוד. בחירה בה פירושה הנפת הדגל הסוציאל-דמוקרטי אל מרכז המערכת הפוליטית הישראלית, והפרדה בין סדר יום חברתי-כלכלי וסדר יום מדיני-בטחוני.
לעומתה, הקמפיין של עמיר פרץ נוגע ביצירת כח פוליטי-מפלגתי. בסופו של עניין, לתפיסתו הכל יתנקז לבניית גוש מרכז-שמאל שאולי יגדיר מחדש את משמעותו הרחבה של שמאל חברתי-מדיני. גוש כזה יתמוך בהידברות עם הפלסטינים, למול חזית סירוב ימנית, בתקציב כמו בשלום.
אצל יצחק בוז'י הרצוג, המוקד הוא היכולת לפשר וללכד את שורות המפלגה. לדידו, הסולידריות והחיבור שתוכל המנהיגות ה"פשרנית" שהוא מציע, הם הדבר שהמפלגה והמדינה דורשים יותר מכל דבר אחר, בעת הזו.
המועמד הרביעי, עמרם מצנע, מייצג במובנים רבים את הסדר הישן. לטוב ולרע הוא מדבר ממרומי ניסיונו הביטחוני ואיכות ההגשמה שייצר, ממש כמו בתנועת הנוער החלוצית. המדריך האידיאליסט חזר מן המדבר, וכעת הוא מציב עצמו לבחירה לראשות הממשלה, לא פחות. ראשות מפלגת העבודה היא רק תחנה.
הבחירה של מתפקדי מפלגת העבודה, מצביעים קלאסיים של מרכז-שמאל, היא למעשה הפרשנות האישית שלהם את ההתקוממות החברתית וההזדמנויות הפוליטיות שייצרה. נכון, מדובר בסך הכל בפריימריז של המפלגה החמישית בגודלה בישראל, לא מפלגת האופוזיציה ההיסטורית. ועדיין, דווקא כעת בשיאה של ההתקוממות, יהיה מסקרן לגלות הלילה איך רואים מצביעי העבודה את המחאה ואת המדינה.