לפני ארבע שנים ושבועיים התקיים אירוע היסטורי בעולם העיתונות הישראלי: פגישה ראשונה בין ועד עיתונאי "הארץ" לבין מו"ל העיתון עמוס שוקן. שוקן, שלצד אביו גרשום הוביל את פירוקה של העבודה המאורגנת בעיתונות, הביע התנגדות נחרצת להתארגנות והודיע שב"הארץ" לא ישובו לעולם יחסי עבודה קיבוציים.
הייתה לי הזכות להיות אחת מחברי הוועד. הדבר היחיד שאני זוכרת מאותה פגישה, למעט יובש בפה ובטן מתהפכת, הוא שכל דרישותינו נדחו. ההתארגנות אמנם נמשכה ועודנה קיימת, אבל הישגיה מוגבלים למדי. ההתארגנות ב"הארץ" חלשה משום שלארגון המקצועי שבצלו היא חוסה, אגודת העיתונאים בתל אביב, אין כל עניין או יכולת לתת לה שיניים. לעומת זאת, להתארגנות החדשה של העיתונאים בחסות ההסתדרות יש פוטנציאל מהותי – אם יצטרפו אליה כמה שיותר חברים ויקימו ועדים בכלי התקשורת שבהם הם מועסקים.
נראה שזה בדיוק המהלך שאותו ניסתה לסכל הנהלת ynet כשהודיעה על כוונה לפטר אחדים מהעיתונאים הוותיקים באתר, שבמקרה גם הובילו ניסיון לצרף את חבריהם לארגון החדש. ההנהלה אמנם טוענת שהפיטורים הם כורח כלכלי וכי לא ידעה כלל על הפעילות היוניוניסטית של אותם עיתונאים, אבל כך או כך התוצאה היא אחת: פחד.
בכנס היסוד של הארגון החדש, לפני שבועות אחדים, הצהיר אחד ממארגניה, דרור פויר, כי "חולשתנו בחולשתנו". דבריו עוררו צחוק, אבל הם מספרים את כל הסיפור. בניגוד לכל חוקי הטבע, העיתונות הפכה לזירה שבה רק החלשים שורדים. מי ששכרו נחשב גבוה, רחמנא לצלן, מי שמעז להביע דעות שמערערות על הסדר החברתי הקיים, מי שאינו מתיישר לפי קו או גחמה של העורך, מוצא עצמו בחוץ.
חייבים לשים לזה סוף. לא ייתכן שלכלבי השמירה של הדמוקרטיה לא יהיו שיניים. לא ייתכן שביד אחת יחזיקו בכוח להשפיע, לחשוף, לבקר, להאיר ולהעיר, וביד השנייה לא יהיה כסף לשלם את המשכנתא. לאף צד אסור לפחד ממהלכים שישפר את מצב העיתונאים, לא לבעלים של כלי התקשורת ולא לעובדים. גוף שעובדיו מוחלשים ומדוכאים אינו יכול להיות חזק. בספרות המקצועית של מינהל עסקים ישנם אינספור תימוכין לכך.
ממה בעלי כלי התקשורת חוששים?
מרבית העיתונאים בישראל אינם מהפכנים גדולים. הם לא רוצים למוטט את מקומות עבודתם. להיפך. עיקר דרישותיהם אינן לשכר ותנאים מפליגים. הם בעיקר מבקשים שיפסיקו לרמוס את כבודם, שיפסיקו לפטר אותם באופן שרירותי, שייוועצו בהם אם מתכוונים לקצץ בשכרם כדי שניתן יהיה לבחון יחד חלופות.
נכון שהליכי היוועצות עם עובדים אינם הנורמה בעולם העסקים, אבל כלי תקשורת אינם סתם עסק. המחויבות שלהם אינה לבעלי מניות ולשורה התחתונה כי אם לחברה - ולא בעירבון מוגבל. היתרון היחיד שאפשר אולי למצוא בכך שהבעלים הם אנשי עסקים מצליחים, הוא בכך שהם יכולים להרשות לעצמם לא להרוויח מהעיתונות. ייתכן שהם באמת אינם מרוויחים, אבל הואיל ורוב כלי התקשורת אינם גופים ציבוריים, אין לדעת אם הם מפסידים.
כך או כך, אין זה תפקידם של עיתונאים לעשות את השיקול של המעסיק. לא של רביב דרוקר, שהביע חשש בזמנו כי הצטרפות עמיתיו להתארגנות החדשה תפגע בסיכוייו של ערוץ 10 לשרוד, ולא של אורן רייס, עורך ערוץ הדעות ב-ynet שביקש מחבריו לא להתאגד משום שהמהלך יגרום לנוני מוזס לאחד את האתר עם ידיעות אחרונות.
מצב העיתונות והעיתונאים מידרדר מסיבות רבות וידועות. ברור לחלוטין שהתארגנות של עיתונאים אינה אחת מאותן סיבות. היחלשות העיתונאים לא תרמה דבר לבריאות הענף. ייתכן שגם התחזקותם לא תועיל, אבל היא תזיק רק אם לא יצטרפו אליה די חברים כדי להעניק לה עוצמה.
החשיבות של ההתארגנות אינה בתנאים שתשיג לחברים בה. היא בסולידריות ובערבות ההדדית. בעליהם של כלי התקשורת אינם חוששים מכך שייאלצו לשלם לעיתונאים קצת יותר. הם חוששים מעובדים חזקים שיפריעו להם לשמר את השפעתם על המשק, החברה והפוליטיקה ולהשתמש בכלי התקשורת כדי לקדם אינטרסים אישיים.
אסור לפחד מהם. אסור להיכנע לשיטה.