גסת רוח, מושחתת, מכוערת, פריחה, בריונית – מה לא נאמר על גילה אדרעי? מעטות הדמויות בציבוריות הישראלית שמעוררות כזו טינה, שלא להשתמש במלים יותר חריפות, כמו יו"ר ועד עובדי הרכבת. "צריך להלביש לה את הכנפיים שאמרה שאין לה ולהעיף אותה לכל הרוחות", אמר אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, בהתבטאות מן העדינות שנשמעו. אפילו בפינת "הציור השבועי לילד" במוסף של "ידיעות אחרונות" נדרשו הילדים לחידה שכללה את דמותה הנלעגת של אדרעי.
גם אלה שנוטים לפרגן לה, או לעקרון העבודה המאורגנת, מתמלאים פלצות לנוכח הפרתה את צווי בית הדין לעבודה ואת האיומים שהשמיעה, כביכול, כלפי עובדים ומנהלים שמעזים להתנגד לדרכה. הציבור מעדיף לראות על מסך הטלוויזיה את רקפת רוסק עמינח, המנהלת החדשה של בנק לאומי, שעלות שכרה השנתי, לפני קידומה, הגיעה ל-3.5 מיליון שקלים. הציבור מעדיף לקרוא על סטלה הנדלר, יו"ר הדירקטוריון של HOT, שעלות שכרה כפי שפורסם באחרונה כ-15 מיליון שקלים בשנה. שתיהן נשים חזקות, נאות, מנומסות.
אדרעי אכן לא סיימה בית ספר לנימוסים והליכות, והיא חצתה קו אדום כאשר איחרה במפגין להתייצבות בבית הדין. אבל גילה אדרעי היא אחת החומות המעטות שנותרו בין זכויות העובדים בישראל לבין רמיסתן תחת מכבשי ההפרטה.
הפרטה בכל מחיר
ישראלים דווקא תומכים בעובדים ואפילו, לפעמים, בעבודה מאורגנת – כל זמן שהיא לא מאורגנת בוועדים חזקים. עובדי קבלן? בטח שצריך להגן עליהם, בעיקר אם המחיר הוא רק שלא יאספו את הזבל בשכונה במשך כמה ימים. גם אחרון הקפיטליסטים מוכן להזיל דמעה על גורלם הקשה של עובדי פרי הגליל המסכנים, ששורפים צמיגים ומשביתים את עבודת המפעל. כל זמן שמדובר בעובדים מסכנים, אין בעיה.
אבל ועד חזק? כזה שיכול להשבית את אספקת החשמל או את הטיסות לחו"ל או את הנמלים? זה כבר ניצול לרעה של כוח, סחיטה, שערורייה. אדרעי עצמה ביטאה היטב את הפרדוקס הזה כאשר נשאלה בראיון טלוויזיה אם אינה חושבת שה"כוחנות" שלה מזיקה לעבודה המאורגנת בישראל. "אם אני אהיה חלשה, אז תהיה יותר אמפתיה?", שאלה.
אדרעי היא אישה אמיצה. היא מתייצבת מול הנהלת הרכבת וגם מול הציבור. אף אחד מראשי הוועדים החזקים במשק אינו מוכר לציבור – לא ברשות שדות התעופה, לא בחברת החשמל, לא בנמלים. לכן הם עצמם גם אינם חשופים לקיתונות הביקורת.
התייצבותה של אדרעי בחזית נובעת מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכה. משרד התחבורה והנהלת רכבת ישראל נחושים להפריט את שירות הרכבות בישראל – וכל הכחשה של כוונה זו היא שקר. אין עדות יותר ברורה לכוונה זו מאשר מינויו לראשות הנהלת החברה של אורי יוגב, חסיד נלהב של כל הפרטה.
השיטה ברורה: מציגים את הרכבת כשירות ציבורי כושל ומושחת, מטילים את כל האשמה על ועד העובדים שמחזיק את ההנהלה והציבור באיבריהם המוצנעים ומונע כל שינוי ושיפור, מתעלמים מאחריות משרד התחבורה והנהלת הרכבת לנעשה, ממינוי דירקטורים המקורבים לשר, מחילופי המנכ"לים התכופים. ואחרי כל זאת מסבירים שרק פיצול החברה והבאתם של עובדים מבחוץ יכולים לפתור את הבעיה.
בואו נחזור על הכישלון של בריטניה
לפני שבוע אישר דירקטוריון הרכבת את התכנית שקיבל משר התחבורה, ישראל כץ, לפיה יוקמו שלוש חברות בנות: תחזוקה, מטענים ונדל"ן. משם ועד למכירת החברות הללו לבעלים פרטיים המרחק קצר. מדהים לראות שתכנית הפיצול וההפרטה דומה להפליא למהלך שעשתה ממשלת בריטניה לפני 20 שנה – אבל כבר הוכח ככישלון.
השעייתה של אדרעי היא ניסיון שקוף לפרק את הנהגת ועד העובדים. לא בכדי התייצבו ראשי הוועדים במגזר התחבורה לצדו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני והכריזו על שותפות מלאה עם מאבק עובדי הרכבת. הם מבינים את גודל השעה: אם יאפשרו למדינה לפרק את ועד הרכבת, הוועדים שלהם עלולים להיות הבאים בתור.
הציבור מוכן לשבת בשקט ולתת ללבייב ותשובה ובן דב ולחבריהם לגזול מיליארדים מקופות החיסכון שלהם. העיקר שהם מדברים בשקט, בעיקר באמצעות דוברים ולוביסטים מצוחצחים. אבל זאת מהרכבת? איזה פה יש עליה.
בין אם אנחנו אוהבים אותה ובין אם לא, אדרעי ניצבת בפני כוחות אדירים שמאיימים על טובתו של כל עובד בישראל. בשלב ראשון רוצים כוחות אלה לפרק את הרכבת לחתיכות, להעביר אותה לבעלי עסקים שיחלבו ממנה רווחים על חשבון העובדים ועל חשבון הציבור, שיסבסד בכספי המסים שלו את בעלי החברות הפרטיות.
הרכבות יצאו בזמן, אבל הם יובילו את העובדים לאבדון.