עמדותיו של כץ (שכבר לפני יותר מ-30 שנה השתמש בשרשראות ברזל לפיזור התקהלות של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית) משקפות תחושות של רבים מאזרחיה היהודים של ישראל - שדמעה של ילד יהודי יותר מלוחה מזו של ילד ערבי, שליהודים יש מונופול על סבל, שכל מי שמזדהה עם סבלו של הצד השני הוא עוכר ישראל.
התחושות הללו ממיטות עלינו אסון אחר אסון. הן נובעות מתפישה מעוותת שהיכולת להזדהות עם סבלו של האחר מגמדת את סבלנו שלנו ומאיינת את זכותנו להגן על עצמנו ולהעניש את אלה שפוגעים בנו, ולא כך הוא. היכולת להזדהות עם סבלו של האחר פשוט ממחישה את אמרתו האלמותית של גנרל מלחמת האזרחים האמריקאית ויליאם שרמן ש"מלחמה היא גיהינום", לשני הצדדים, ולכן צריך למנוע אותן.
אפשר בהחלט לטעון שבחמאס הביאו על עצמם את המתקפה הישראלית. אפשר בהחלט להגיד שחמאס רוצים בהשמדת הקיום היהודי במזרח התיכון. אפשר בפירוש להאשים שחמאס משתמשים באזרחים באופן ציני ונפשע כמגנים אנושיים בכך שהוא ממקם נשק באזורי מגורים. אפשר להתרעם על כך שבמקום להתמקד בקידום אוכלוסייה שחיה בעוני מרוד,מעדיפה הנהגת חמאס להבריח טילים ולפתח מל"טים (למרות שאפשר לטעון זאת גם נגד תקציבי העתק שמוקצים לצה"ל במקום למטרות אזרחיות).
אבל אי אפשר לומר שהפלסטינים אינם סובלים. אי אפשר לטעון שהכאב של הורה פלסטיני על מות בנו פחות מזה של הורה יהודי ששוכל ילד. אי אפשר להתעלם מכך שגם מעבר לגדר מיליון בני אדם חיים תחת הפצצות אוויריות והפגזות, וזאת בלא מקלטים ובלא התראות צבע אדום. אי אפשר להאמין שהם מפחדים פחות מהמשפחות היהודיות שנאלצות להסתתר במקלטים ולהרגיע ילדים.
זה פצצות או זיהום אוויר?
זר שיתבונן בשידורי הטלוויזיה ויאזין לשידורי הרדיו בימים האחרונים יתרשם שבצד השני לא קורה דבר, שפטריות העשן המיתמרות באופק אינן אלא זיהום אוויר. כולם מגויסים להעלים את הסבל הפלסטיני. מעט העיתונאים שלא שכחו את תפקידם מגודפים כבוגדים, לא פחות, על כך שהם מתארים את הבהלה, הכאב, הייאוש של העזתים.
אפשר אמנם לטעון שישראל דווקא מבינה שהצד השני סובל, ורוצה בכך, אבל ספק אם לכך כיוון ביאליק כאשר כתב אחרי פוגרום קישינב ש"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". הילד היהודי שנטבח לפני 110 שנים באירופה אינו אותו ילד שאת סבלו העלה על נס ישראל כץ בקרית מלאכי שבמדינת ישראל. המדינה היהודית הוקמה על מנת למנוע הישנות של הפוגרום בקישינב והצליחה בכך, ובכל זאת אנו ממשיכים לראות עצמנו כקורבנות, כאלה שסבלם גדול משל אחרים.
במונולוג המפורסם של שייקספיר, מתוך "הסוחר מוונציה", מתחנן המלווה בריבית שיילוק להבנה בכך שגם יהודים הם בני אדם. "אין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר? אם תדקרו אותנו - לא ניזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?"
עד שלא נבין שגם פלסטינים הם בני אדם, שגם הם מייחלים לחיים שקטים ולעתיד יותר טוב לילדיהם, עד אז אף כיפת ברזל לא תוכל להציל אותנו מצרה.