השבוע העניקה המדינה אותות מופת ל-37 צוערים וקצינים של שירות בתי הסוהר שנספו באסון השריפה בכרמל. לעומתם, שלושה שניצלו מהאסון לא זכו לכבוד זה. ועדה של השב"ס ושל נכבדים שעמם נועצה החליטה שלא מגיע להם. שמא השלושה השתמטו מהתפקיד שהוטל עליהם – פינוי אסירים מכלא דמון כדי שלא ייפגעו בשריפה? שמא הפקירו את חבריהם? לא, הם פשוט עשו את הנורא מכל – שרדו. נראה כי בראיית השב"ס ויועציו המלומדים, להיהרג זה מופתי; לחיות – הרבה פחות.
הנספים היו רובם צוערים בקורס שנשלחו לסייע בפינוי אסירים. בקרבת כלא דמון מנעה האש מהאוטובוס להתקדם, ולכן ניסה הנהג לבצע פניית פרסה, אלא שהלהבות אחזו ברכב. הצוערים ניסו לברוח מהרכב הבוער, אבל האש השיגה אותם והם מתו מוות נורא. קצינה ושני צוערים שעמדו מחוץ לאוטובוס כדי לכוון את הנהג הצליחו לברוח. היה להם מזל, פשוט מזל, ולחבריהם באוטובוס היה ביש מזל זוועתי.
טבע אנושי הוא לנסות להקנות משמעות למוות. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' היטיב להדגים זאת כשאמר בטקס כי אותות המופת נועדו "להנחיל לדורות הבאים את אותם ערכים שעמדו בבסיס מעשי הנופלים. בימים בהם רבים בחברה הישראלית עסוקים בטובתם הפרטית בלבד, ערכים כמו ערבות הדדית ותחושת שליחות נדמה כי נשכחו".
האם אלה שיצאו לכלא דמון אבל התמזל מזלם גם לחזור משם, האם הם לא פעלו מתוך אותם מניעים שאותם שיבח אהרונוביץ'? השב"ס היה מקום עבודתם של כל נוסעי האוטובוס. הם יצאו לעבוד. מותם האכזרי של רובם היה תאונת עבודה אווילית, תוצאה של חוסר מקצועיות משווע בהתמודדות של שירותי הכיבוי והמשטרה עם שריפות. אבל הרי במוות כתוצאה מתאונת עבודה רשלנית אין כל הילה, ולכן נדרש השב"ס למחוות ההנצחה.
הצוערים והמפקדים שלהם משירות בתי הסוהר לא התנדבו ללכת למותם, אבל החברה הישראלית מעדיפה לסגוד למיתוס שלפיו חיילים שיוצאים לקרב הולכים למותם בלב חפץ. היא ממעטת לשאול עצמה למה מובן מאליו שצעירים בני 18 יוותרו על חייהם. קל יותר לא לשאול. קל יותר לקדש את המוות מאשר את החיים.
מחבקים את קורבנות השואה, שוכחים את הניצולים
כך זה היה מיומה הראשון של המדינה. היחס לניצולי השואה, לאלה שהצליחו לשרוד את התופת, אף פעם לא היה טוב כמו היחס כלפי אלה שנרצחו על ידי הנאצים. אלה שניצלו לא נחשבו גיבורים. כבוד זה תמיד היה שמור לקורבנות. בישראל שכחו את הצו של הרב הציוני יצחק ניסנבוים בגטו ורשה, שהורה לקדש את החיים ולא את המוות – לשרוד בכל דרך את ניסיונות החיסול של הנאצים.
אבל המדינה היהודית שקמה בזכות שורדי השואה יודעת לקדש את המתים, יותר מאשר היא יודעת לחגוג את החיים. גם יום העצמאות, שהוא החג האזרחי היחיד בלוח השנה הישראלי, נספח ליום אבל ומצוין בצלו במקום שיעמוד בפני עצמו. בשעה שמונה בערב כולם אמורים לנגב את הדמעות ולפצוח בריקודים.
ישנן סיבות רבות לחגוג ביום העצמאות את הנס שבהקמת המדינה, התקדמותה וחיותה. אין סיבה טובה לחגוג את המוות. המוות כדרך חיים, כשם כותרתה של אסופת מאמרים פרי עטו של דוד גרוסמן, אינו מתכון להמשך קיומנו, לא של מדינת ישראל ולא של יושביה.