הצעת החוק שתגדיל את הפיצוי למי שייפגע מלשון הרע עוררה סערה, במיוחד בקרב אלה החרדים מפני הפגיעה העמוקה והמתמשכת בזכויות האדם בישראל. תיקון החוק אינו בעייתי, בפני עצמו. אילו קידומו היה נעשה בתום לב, ייתכן אף שהיה בו כדי לשפר את רמת העיתונות. אלא שהוא מצטרף לאיום חמור אחר על חופש העיתונות, האיום הכלכלי - שמצליח להשתיק את העיתונות בצורה יעילה בהרבה מאשר התיקון לחוק לשון הרע.
היום הוא היכה בעוצמה כשוועדת הכלכלה של הכנסת הצביעה נגד דחיית או פריסת חוב על דמי הזיכיון של ערוץ 10 לרשות השנייה, אף שהרשות הבהירה כי תוכל להסתדר ללא הכסף בתקופה הקרובה.
בערוץ 10 טוענים כי הסיבה האמיתית להחלטה נובעת מרצון להשתיק את שידוריו בעקבות תחקירים שעשה על בכירי השלטון, במיוחד על מימון נסיעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו. יש לכך לא מעט תימוכין. הרי לפני פחות משנתיים, טרם פרסום התחקיר, הורה נתניהו לח"כ אופיר אקוניס, שהיה אז יו"ר ועדת הכלכלה, להציל את ערוץ 10 בכך שתינתן לו ההארכה שביקש כדי לעבור לשיטת רישיונות.
המהלך השקוף של ועדת הכלכלה מדיף ריח של נקמנות. יו"ר הוועדה, ח"כ כרמל שאמה, מכחיש שקיבל הוראות מנתניהו ואומר שמהלכיו מוכתבים רק מהאינטרס הציבורי. "בעלי המניות של ערוץ 10 אינם פושטי רגל ואינם פושטי יד. מדובר באנשים אמידים שיכולים להזרים כסף ולמצוא שותפים אחרים", אמר לא מזמן.
צודק. אבל אם הוא וחבריו האחרים בקואליציה אכן מוטרדים מהאינטרס הציבורי, למה הם אינם מוכנים לאשר פריסת חוב של 45 מיליון שקלים לרשות השנייה, אבל מוכנים לאשר מחיקת חוב של בעלי הון לחוסכים הישראלים, שמהם לוו מיליארדי שקלים? לפני פחות משבועיים נענו הח"כים לדרישתו של נתניהו לבלום הצעת חוק שהייתה מונעת מבעלי הון לגייס כספים בשוק ההון אם לא עמדו בחובות שלהם כלפי הציבור.
האמת היא שבזירת התקשורת, על שלל האינטרסים הסבוכים והמבלבלים שלה, אף אחד אינו נקי. קחו למשל את הטענה של בעלי ערוץ 10 ו-2 וכלי תקשורת אחרים על כך שהם נפגעו קשות מהירידה בפרסום, ולכן יש להקל עליהם מבחינת רגולציה – קרי, לאפשר להם לשדר יותר ויותר תכניות נחותות כדי להגדיל את הרייטינג. סליחה, מי הם אותם מפרסמים שפוגעים בבעלי הערוצים? המפרסם והבעלים הם לא אותו אדם? מוזי ורטהיים, אחד הבעלים של קשת, הוא לא מקוקה קולה? הידעתם שחברת שטראוס-עלית היא אחת הבעלים של רשת?
קומץ בעלי הון שולט על כל התקשורת בישראל. הם יכולים, וחלקם גם מצליחים, להגביל את חופש העיתונות כדי לקדם אינטרסים מסחריים, לפגוע במתחרים ולהרחיב את מעגלי השפעתם על השלטון. השלטון מנסה, ולעתים מצליח, להגביל את חופש העיתונות כדי לשמר את עצמו.
הציבור, כמובן, הוא המפסיד הגדול. ולכן, המסקנה המתבקשת היא זו: יש לסלק את ההון והשלטון מהעיתונות. מניות העיתונות חייבות להיות בידי הציבור. רק כך יהיה סיכוי שהוא יוכל להבין את העולם סביבו ולפעול על מנת לשפר אותו.