1. האולימפיאדה נצרכת על ידנו בצורת תכנית טלוויזיה. ענפי הספורט המרכזיים שמשודרים בה הם מאוד לא פופולאריים, בלשון המעטה. בימי שגרה אין לג'ודו, שחייה והתעמלות קרקע צופי טלוויזיה. לא בפריים טיים ולא בשום טיים אחר. אף אחד כמעט לא מעוניין לצפות בהם. אבל במסגרת האולימפיאדה יש בהם פתאום עניין עצום. ומכאן שאפשר להסיק שהעניין איננו בהם כשלעצמם (מי בא לאליפות ישראל הבאה בשחייה בווינגייט? מי רוצה לראות בטלוויזיה את אליפות העולם הבאה באתלטיקה קלה? על ג'ודו אני אפילו לא שואל – הריח של הזיעה והמזרונים נותן תחושה של ישיבה בתוך גרב לחה). העניין הוא בסיפורים שהם מייצרים. סיפורים וגיבורים. ג'סי אוונס. נדיה קומנצ'י. בוב בימון. מארק ספיץ. קארל לואיס. מייקל פלפס. הבת האמצעית שלי שאלה: למה לא עושים מהאולימפיאדה ריאליטי?
2. אני חושב שהאולימפיאדה שורדת עכשיו בתור אירוע מדיה עולמי בדיוק בגלל שהיא מכילה מרכיבי ריאליטי, בילט-אין, טבעיים. כשעל הפודיום נעמדת נערה בת 15 מליטא שלקחה זהב ב-100 מטר חזה, זה סוג של ריאליטי. הדרמה של מייקל פלפס – האם הוא ייקח זהב שלישי רצוף ב-200 מטר פרפר, ושמא יושפל – גם זה ריאליטי. סיפור אנושי חזק שבסופו יש תוצאה, רק מנצח אחד, והמפסידים במפח נפש. הצרה היא שאנחנו מוקפים בכל כך הרבה ריאליטי, שהאולימפיאדה מאבדת מעוצמתה. רוב האגדות האולימפיות העפילו לפסגות שלהן מזמן. אוונס, קומנצ'י, ספיץ – סיפורים ישנים מאוד. אוונס בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. בימון, קומנצ'י וספיץ בשיא המלחמה הקרה. אין ספק שבאולימפיאדה הייתה דרמה הרבה יותר חזקה כשספורטאי המערב נלחמו ביריביהם מהגוש הסובייטי ומסין שהייתה אז סגורה ומסוגרת. זה העניק לכל העסק איזו חדות דרמטית שנעדרת ממנו כיום. נסו להיזכר בסיפורים גדולים מאולימפיאדות סידני, אתונה ובייג'ינג. זה כבר לא מה שהיה פעם.
3. הקטנה שלי רוצה לראות אגרוף. כל הזמן שואלת מתי האגרוף באולימפיאדה. אמרתי לה שכל הזמן יש אגרוף אבל לא מראים לנו. לא בערוץ אחת. וגם לא ביורוספורט. למה הרמת משקולות נשים כן ואגרוף לא? יש הרבה אלמנטים שרירותיים באולימפיאדה כתכנית טלוויזיה. אגרוף זה ספורט עולמי הרבה יותר פופולרי מג'ודו. גם טניס. גם כדורסל. אבל רואים ג'ודו והתעמלות קרקע. למה? מוזר.
4. בשבת בצהרים ראיתי עם האמצעית ג'ודו. יעל ארד ואורי לוי משדרים. קרב בין ישראלי אלמוני צעיר לבין אלוף יפני. הישראלי פותח בפרץ אנרגיה וארד ולוי מיד מתלהבים: הוא מראה ליפני מה זה! עכשיו היפני מבין שקל זה לא הולך להיות! הכל יכול לקרות, הוא עשוי לנצח! הוא מפגין נוכחות מרשימה, הוא משתפר פלאים לנגד עינינו ממש! הוא מספק השראה לכל הצעירים הישראליים באשר הם!
בחלוף כמה שניות מניף אותו היפני באוויר כמו קיסם ומטיל אותו בחוזקה על המזרון... לא נורא! הוא נתן פייט מדהים! היפני עובד קשה מאוד! יש לו עתיד מזהיר! הוא לומד ומפיק לקחים ממש לנגד עינינו!
ואז היפני זורק אותו עוד פעם... ואז הבת שלי אומרת שדי, היא לא מסוגלת לשמוע יותר את המלל הנוירוטי, הכפייתי, שעוטף את הישראלי בציפיות פנטזיונריות ובתירוצים שאין להם מקום בספורט. את המתחרים הישראליים עדיף לראות ביורוספורט, שם הם מקבלים את מקומם הראוי בתמונה הכוללת.
5. ובכל זאת, האולימפיאדה היא אירוע שמשמר את הלאומיות בעידן הגלובליזציה. כך לפחות מספרים עליה. אדם יושב בבית ומביט ב"נציג" שלו מתחרה. אם זה כך, עדיף לשבת בסלון באמריקה או בסין. ולכן כלי התקשורת והטוקבקיסטים כאן מתנערים מ"הנציגים" "שלנו" (אוי לבושה, זאת שנפלה מהקורה בעצם לא מייצגת אותנו, אוקיי? בחיים שלנו לא ראינו אותה, נשבעים). אני חושב שהאולימפיאדה מוכיחה משהו אחר לגמרי: כשכלי תקשורת גלובלי (טלוויזיה) חובר לאינטרסים כלכליים גלובליים (אלוף השחייה איננו אלא זוכה בתחרות ריאליטי על הזכות להיות דוגמן בגדי ים שתמונתו מתנוססת בחוצות ועל שערי כתבי עת, משנגחאי ועד קייפטאון), מתקבל אירוע מדיה שמשתלט על תודעת ההמונים לחלוטין במשך שלושה שבועות.
6. עיוותים במציאות בפריזמה של האולימפיאדה: ספורטאים בני 30 ומשהו נראים ממש זקנים, מתנשפים כמו פדלאות (אבל כשערוץ אחת רוצה להחמיא לשחיינית ישראלית נאמר עליה שהיא "רק בת 23", כלומר לקראת סוף הקריירה במונחי שחייה ובקושי התחילה את החיים לפי כל מדד אחר, כולל המדד הפטריוטי של ערוץ אחת). מתחרה שמדורג 13 בתחרות נכשל כשלון חרוץ, למרות שיש רק תריסר אנשים בכל העולם שטובים ממנו במקצוע שלו. וזה שמדורג במקום ה-25, זה שרק 24 אנשים בכל העולם כולו טובים ממנו במקצוע שלו? ביזיון. למה באת. עדיף שהיית נשאר בבית, באמת. חבל לטרוח.
7. נסו לשנן את השם ריאן לוכטה. שמעתם אותו המון בימים האחרונים. הוא העלק יורש של מייקל פלפס. כלומר, כלי שיווק יעיל של תחרויות השחייה. בדיוק בעוד ארבע שנים נשאל אתכם מי היה ריאן לוכטה. מי שיידע בלי להיוועץ בוויקיפדיה יקבל פרס בסך 100 אלף דולר. אנחנו חשים שהכסף שלנו בטוח.
8. טקס חלוקת המדליות ב-200 מטר חתירה גברים. על הפודיום שלושת המדליסטים מצטלמים עם המדליות שלהם, בפוזה הזו שמדהים בעיניי שטרם נמצא המתחרה שיאמר, בנימוס, שהוא לא מוכן להצטלם כמו אידיוט (מדליה ליד הלחי, חיוך גדול). מעניין אם הם חתומים על חוזה שמחייב אותם להצטלם כך. בכל אופן, שלושתם בגובה של בערך שני מטר. איפה ישראל תמצא שחיינים בגובה הזה? היא בקושי מסוגלת למצוא פעם בעשור כדורסלן אתלטי למחצה שיהיה מחליף בנבחרת לסנטר האמריקאי השחור שהתאזרח. אז שתמצא גם שחיינים? האם לא הגיע הזמן לחלק את תחרות השחייה לגבהים שונים כמו שהג'ודו מחולק למשקלים. אם ברור שבג'ודו אדם במשקל 63 קילוגרם לא מסוגל להתחרות באדם במשקל 91 קילוגרם, צריך להיות ברור ששחיין בגובה 1.81 מטר לא מסוגל להתחרות במישהו בגובה 2.03 מטר. זה פשוט לא ספורטיבי.
9. זוכרים את הג'ודוקא הישראלי הצעיר והאלמוני מסעיף 4? המאמן שלו הוא אורן סמדג'ה. אפשר היה לראות אותו בשולי הזירה, לבוש בחליפה. סמדג'ה הוא מדליסט ישראלי. הוא היה "הנציג" שלנו. עכשיו הוא בעצם אלמוני. מדליה זה עוד סוג של 15 דקות תהילה. לא יותר. ההישג העצום היה שלו. הסיפוק היה שלו. בחלוף השנים מתחוור שבעצם ייצג את עצמו יותר מאשר את מדינתו. וזה ממש בסדר. רק צריך להבין את זה.
10. לא, ממש לא בא לי לרדת על משה גרטל.