היה לי כרטיס טיסה, חינם, ללונדון. הייתי אמור להיות שם ברגע זה. רובכם הייתם שם ברגע זה, בהינתן הנסיבות. הנסיבות הן שאין שום סיבה טובה שלא אהיה שם ברגע זה. מדובר היה בשלושה ימים ושני לילות. נוכחותי בלונדון השבוע לא הייתה פוגעת בעבודתי כאן. היא גם לא הייתה פוגעת בילדיי. היא לא הייתה מתרחשת על חשבון האינטרסים החיוניים של אף אחד מקרוביי או עמיתיי. יש לי חברים שהיו לוקחים ממני את הכרטיס, לו הצעתי להם, בלי לחשוב פעמיים. אפילו בלי לחשוב פעם אחת. לוקחים, טסים ונהנים. אבל השאלה שניקרה במוחי ולא נתנה מנוח הייתה: מה לעזאזל אעשה שם?!
בניסיון להשיב על השאלה הזו התייעצתי עם כמה אנשים שיודעים ליהנות מהחיים. בכל זאת, אני מכיר כמה אנשים שיודעים ליהנות מהחיים. אחד מהם אמר לי שאני לא צריך לעשות שם כלום. מדובר בנהנתן ותיק. נהנה מהחיים כבר יותר מ-60 שנה. הוא טען שכל מה שאני צריך לעשות, מרגע הגיעי ללונדון, זה לשבת בפאב, לשתות בירה, ולחשוב על כל דבר שאיננו כרוך במטלות שמחובתי לבצע בפרק זמן קצוב. הנהנתן הזה נהג כך לעתים די מזומנות בגיחות לבד לחו"ל. אני מודה שחזונו נשמע לי משעמם למדי, אפילו מייגע. הרבה יותר קל לי לא לעשות כלום בסלוני, מאוחר בלילה, שכוב על הפוף הכחול, עם שאכטה.
והיו עוד עצות, מנהנתנים אחרים: קנה שם קוק, תזיין, לך לגלריות ותראה סוף סוף אמנות ממש טובה. שום דבר מזה לא הדליק אותי. כנראה שאני לא מספיק אוהב אמנות ממש טובה, ואת כל היתר הרבה יותר קל לעשות כאן. הקפיצה לחו"ל היא לעתים מפלטו של הגבר הנמצא בזוגיות ארוכת טווח שכוללת ילדים, ומבקש להתאוורר. אבל אני גרוש. אני מאוורר. אמנם, חיי משועבדים לשגרה שוחקת. אני שחוק. אלא שהנסיעה ללונדון הייתה שוחקת אותי הרבה יותר. כי זה מה שהייתי עושה שם: מסתובב ומסתובב ומסתובב, ברגל, ללא הפסק. מחפש משהו. ולא מוצא.
קופצים לשם ופוגשים את עצמנו
אני יודע ליהנות בחוץ לארץ בנסיעת עבודה. כזו שלא מותירה לי שהות ללכת לאיבוד. ללכת בלי מטרה, ולדחוק בעצמי ללא הרף להתמיד בהליכה, לעבר המטרה הלא קיימת, עד שאני נופל מהרגליים, ומתיישב, ואוגר כוחות, וממשיך ללכת. חינכו אותנו שנורא מעניין לטוס לחו"ל. אני כופר בזה. חו"ל זה מעניין כשחו"ל זה טביליסי, אולאן-באטור, טוקיו, חוף השנהב. מקומות ששונים באופן מהותי מאלה שבהם אנחנו מתגוררים.
אבל איזו חוויה ייחודית אפשר לצבור בניו יורק, לונדון, פריז, רומא וברלין? האסתטיקה ברחובות? הבניין המפורסם? הכיכר הציורית? ספל קפה טוב במיוחד? חנות ספרים משובחת? שיחה אקראית מעניינת? זה בלוף. כלי ריק. אין בזה כלום. קופצים לשם ופוגשים את עצמנו. הולכים והולכים ומחפשים משהו אחר וכל הזמן נמצאים עם עצמנו.
האדם שקופץ לחו"ל פוגש את חסכיו. כל אחד והחסכים שלו. והוא מבלה את זמנו שם בבולמוס למילוי חסכיו, לפיצוי עצמי. רודף אחרי אמנות, רודף אחרי שקט, רודף אחרי נשים, רודף אחרי סמים, רודף אחרי יופי ארכיטקטוני, רודף אחרי איזה הלך רוח אירופי, רודף אחרי אנונימיות, אחרי נעורים, אחרי אוכל טוב, אחרי ההיסטוריה, מנסה להשתייך למשהו אחר, טוב יותר ממה שהוא שייך לו ביומיום. האדם שקופץ לחו"ל פוגש את חסכיו, ואני מהפגישה עם חסכיי רציתי להימנע.
עדיף לי להיות עסוק כאן. בראשי חלפו כל אותן נסיעות שבהן השתרכנו ברחובות עיר זרה, חסכיי ואני, עד שהותשנו, והעדפתי להימנע. הסיטואציה שבה אני חייב ליהנות איננה טובה לי. אני דווקא נהנה לעתים די קרובות. אבל בלי כוונה, במקרה, במפתיע. למדתי להיות פתוח לאפשרות ליהנות. לא יודע לתכנן אותה.
ומובן שברגע שביטלתי את הנסיעה השתררה תחושת החמצה מעיקה. שחלפה. עם או בלי קשר, מיד אחרי הביטול קראתי ספר בראשונה זה חצי שנה, התקופה הארוכה בחיי הבוגרים ללא קריאה. השתוקקתי אליו לפתע, גמעתי אותו ביממה, והתחלתי עוד אחד. תמיד חשדתי שצימאון קריאה הוא תחליף התאהבות. הקורא כובש את ספרו ונכבש על ידו. יש בזה טוטאליות. הקורא שוכח את עצמו ושוכח את העולם. אין זה מקרה שלא נגעתי בספר חצי שנה. משהו בי הבשיל. הבשיל לקראת אהבה: הארץ הזרה האולטימטיבית, המפגש הגורלי עם חסכים, הכרטיס לכיוון אחד.
טוב, אולי בעצם בכל זאת עדיף עוד ספר בינתיים.