בחודש האחרון השלתי כמה קילוגרמים. לא יודע כמה. כשאני מרזה אני אף פעם לא מודד בקילוגרמים. משקל בשבילי זה לא עניין של סטטיסטיקה, אלא של תחושה. היעד שלי הוא הצלעות. אני רוצה להרגיש אותן. אחד התמריצים שלי בכניסה לתהליך ההרזיה הנוכחי (אני בכוונה לא קורא לזה דיאטה, פרטים ונימוקים בהמשך) הוא רצון עז להרגיש שוב את הצלעות שלי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שלא ארגיש אותן שוב, לעולם, לפחות פעם אחת בחיי. נזכרתי איך כילד נהגתי לממש את צלעותיי במיטה, כשלא הצלחתי להירדם. אני מתגעגע אליהן.
הייתי בערך בן 11 בפעם הראשונה שהשמנתי. זה היה בקיץ, בחופש הגדול, בבית של סביי בלונג איילנד. הפריזר שלהם היה מלא בקסטות. טרפתי אותן בלי הכרה. ההפצרות של הוריי שאשים לעצמי גבול לא עזרו. זה היה דוד שלי (איש שמן מאוד בעצמו) ששכנע אותי להאט את הקצב, כשהסביר לי שאלביס פרסלי נהיה שמן כמו בלון בגלל שאכל יותר מדי קסטות.
כעבור כמה שבועות הייתי שוב רזה, בלי לחשוב על זה ובלי שום מאמץ. אבל מאז התיכון אני כבד מאוד, כבד מדי, הרבה יותר מדי כבד, באופן כמעט רציף. הייתי רזה אחרי הטירונות, ובמשך תקופה של כמה חודשים לפני בערך 15 שנה. חוץ משתי ההפוגות האלה, קיבלתי את עצמי ככבד, כאילו זו גזרת גורל, חלק מהותי מהזהות שלי. בעצם, קיבלתי את עצמי ככבד כי זה אכן היה חלק מהותי מהזהות שלי. לא אהבתי את זה. ורוב הזמן לא חשבתי על זה, כי לא היה לי את הפנאי הרגשי הדרוש.
מצב הצבירה השמן שלי
באחד הארונות בבית שלי מאוחסן תיק מלא עד להתפקע. הוא כבד מאוד, כבד מדי, הרבה יותר מדי כבד. הוא מלא בשטויות, באינספור ניירות וחבילות מיותרות לגמרי שאין לי שום צורך בהן. עד לפני שנתיים, קמתי כל בוקר, שמתי את התיק הזה על הגב ויצאתי לעבודה. סחבתי, כמו סבל, את התיק הזה, שלא היה לי שום שימוש בו. ברור שמשמעותו הייתה סמלית. הוא סימל את המטען העודף שהעמסתי על עצמי, את העומס, את השק (מה שמכרה כינתה פעם "הקונסטרוקציה") שהנחתי על כתפיי. אני יכול לזרוק את התיק הזה לפח אבל אני שומר אותו כמזכרת וכתזכורת. לפעמים כשאני פותח את הארון נתקל בו מבטי, ואני לא מאמין. לעתים אני מרים אותו, מחזיק אותו בידי, כדי להרגיש את המשקולת. עבדות.
אין ספק שאני רוצה לרזות גם כי נדמה לי שאהיה יפה יותר. אבל התובנה הרגשית הייתה שרוב המשקל המיותר לא היה בתיק – אלא בגוף שלי, על העצמות שלי. שומן שנתלה על השלד החורק שלי כמו על קולב. דוד אבידן הגדיר פעם דאגה כ"סבלות וולונטרית של צרות העתיד". מצב הצבירה השמן שלי הוא סבלות וולונטרית של כל מיני עומסים בחיי, רגשיים וחומריים. ברגע שהבנתי את זה, התחלתי, מבלי משים כמעט, להתנכר לשומנים שלי ולהתנתק מהם. לא רוצה אותם יותר. הם לא שלי. החלטתי שאני נגמר בקו הצלעות שלי. זה נראה לי גבול הגיוני לגופי. עוד לא הגעתי לשם אבל אני בדרך.
ולא, אני לא קורא לזה דיאטה. אף פעם לא הבנתי את תעשיית הדיאטות הגלובלית האדירה. דיאטה היא שיטה בשביל בנאדם שלא שלם עם ההחלטה לרזות, שאין לו משמעת פנימית מספקת, שכמיהתו לאוכל מתמידה ללא הרף, שמרגיש שלהוריד משקל זה להקריב משהו, לוותר על דבר מה שחשוב לו. ולכן הוא מחפש שיטות שבהן הוא יכול לאכול כמה שהוא רוצה מסוג מסוים של אוכל. כלומר, בראש הוא נשאר שמן.
והרי עקרונות ההרזיה הם כה פשוטים: לאכול הרבה פחות, אוכל שהוא הרבה פחות משמין. באמת שזו לא תורה מסובכת. כל אחד יודע שקולורבי וברוקולי פחות משמינים מפסטה ומצ'יפס. שפריכיות דגנים עם ביצה קשה וגבינה רזה וסחוג הן הרבה פחות משמינות ממנה סביח בפיתה. ושצריך לאכול עד שהרעב חולף, ולא עד תחושת שובע, ובטח לא עד הרגע שבו הבטן כה מלאה שהיא עומדת להתפקע. ושאם בטן מלאה עד להתפקע מעניקה נחמה – צריך לחפש נחמה במקום אחר. זה באמת עד כדי כך פשוט, ואין סיבה לקרוא לזה דיאטה. זה לאכול כדי לחיות, במקום להיפך. זה לא אומר שאוכל מפסיק להיות כיף. הוא פשוט הרבה פחות כיף. מי שחפץ לשאוב המון כיף מאוכל לא יהיה רזה.
אני אהיה רזה. זה כבר ברור לי. ואגב, אני כמובן לא טוען שאין אנשים שלא טבעי ונכון להם להיות כבדים. יש אנשים שזה הגוף הנכון שלהם, ולא סבלות וולונטרית של עומסים מיותרים. אני פשוט אומר שרוב חיי סחבתי, ונמאס לי לסחוב.