כבר יצא לי להתמכר בחיי ללא מעט סדרות טלוויזיה נחותות ("דאלאס" בשנות השמונים, כמובן, אבל הייתה גם את התקופה האפלה שבה ראיתי כל לילה לפני השינה את הסדרה הקומית "המאמן"). אני ממתין למועד שידורן בציפייה, או בהתניה פאבלובית, ואחרי הציפייה מגיעה הצפייה שמרגיעה את הקריז – אבל אין ספק שהגרסה החדשה של "הוואי חמש אפס" היא סדרת הטלוויזיה הגרועה ביותר שאי פעם התמכרתי לה.
בגרסה המקורית נהג המפקד מקגארט להיעמד על צוקים, מעט מתנשף, ולאפשר לבלורית המגוחכת שלו, כנראה הבלורית המפוארת בתולדות הפריים טיים האמריקאי, להתמסר לרוחות העזות המנשבות מהאוקיינוס השקט, ולהתבדר בהן באורח פוטוגני למדי, בזמן שהוא מתאמץ ככל יכולתו לשוות לפניו ארשת מיוסרת. כילד, המסקנה שלי הייתה שג'ק לורד לוהק לתפקיד מקגארט אך ורק בזכות הבלורית, ושהוחלט לצלם את הסדרה בהוואי ולא, למשל, במיאמי או בלוס אנג'לס, אחרי שתחקיר יסודי קבע נחרצות שהרוחות בהוואי מוציאות מבלוריתו, שהייתה סוג של מוטציה תקדימית, אולי אפילו גידול שפיר, את המיטב שיש לה להציע. על כל פנים, לא היה שום ספק שלבלורית של מקגארט יש יותר כישרון משחק מיתר אברי הגוף שלו.
מקגארט החדש הוא דוגמן, ומה שהוא אוהב לעשות זה לרוץ. הוא כל הזמן רץ, בדרך כלל במעלה הרי געש כבויים, על רקע נופים עוצרי נשימה, שהוא נוהג לעצור ולהביט בהם ארוכות, שעה שהוא מצטלם באופן שאמור להציג גם אותו כעוצר נשימה, ומאפשר לתסריטאים להעביר חמש דקות מהפרק בנינוחות, בלי להתאמץ יותר מדי בתחומים היותר חלשים שלהם, כמו עלילה ודיאלוג.
ברם, הצרה היא שיש עוד איזה 40 דקות להעביר. המזל הוא שכל יחידת חמש אפס מורכבת מדוגמנים, שהם כולם טיפוסים נורא כנים ורציניים ומצפוניים, שאוהבים לעסוק בפעילויות גופניות שלא מצריכות עלילה ודיאלוג – כמו גלישה, טיפוס הרים, רכיבה על אופנועים והרהור מדיטטיבי. כבונוס, אלה גם פעילויות שלא מחייבות ניסיון קודם במשחק מול מצלמה. כלומר, זו הכלאה בין הוואי חמש אפס הישנה ל"משמר המפרץ".
ובגלל החיבה היתרה של צוות היחידה לריצה, בכל פעם שהם מתקרבים לחשוד הם מקפידים באדיקות לצעוק את שמו בקול רם מאוד ולהתריע בפניו על כוונתם לעצור אותו ממרחק של לפחות 100 מטר, כדי לוודא שיהיה לו פור רציני, כאילו שאין להם כוח ללכת עוד 100 מטר אם יתגלה, במקרה, שזה לא הוא. אבל זה תמיד הוא. והוא תמיד מתחיל לרוץ. והם תמיד מתחילים לרוץ אחריו. המרדפים האלה נוטים להיות ארוכים למדי, כמו סיור מצולם באיי הוואי. מרדף ממוצע עובר בחוף, מוביל במעלה הרים, נכנס עמוק למעבה יער, ומסתיים באיזו שכיית חמדה בהונולולו. מיד אחרי שהחשוד נלכד הוא משוחרר, ואז מתחדש המרדף, הפעם באמצעים ממונעים, לעתים תעופתיים, כדי לספק זוויות צילום פנורמיות ממעוף הציפור.
רבותיי, יש לנו טור לכתוב
מהתמכרותי המצערת להוואי חמש אפס החדשה אני מסיק שמקננת בי איזו פנטזיה כמוסה לעטות חזות מצודדת במיוחד בזמן שאני מפענח את הרמזים ומפצח את התעלומה. המסקנה הזו מקבלת אישוש רציני מהתמכרותי הקודמת לסדרת המתח "CSI מיאמי", ובעיקר לרגעים שבהם ניבטה מן המסך דמותו של מפקד המז"פ במחוז דייד בפלורידה, הורשיו קיין, בגילומו של דייוויד קארוזו.
קיין הוא איש מצולק שבעברו חוויות שהיו מסבות לכל בן אנוש אחר טראומות שהשלכותיהן הבלתי נמנעות הן קטטוניה ואובדנות. נדמה לי שהוא רצח את אבא שלו כי אבא שלו רצח את אמא שלו, ושגם אהבת חייו נרצחה, ויש איזה קטע אפל גם עם אחיו. וזה בקטנה, על קצה המזלג.
קיין יצא מהחוויות האלה טיפוס חמור סבר, רציני להתמיה, נטול הומור, מתבוסס בחשיבות עצמית ונחוש ללכוד כל עבריין, כולל עברייני חניה. הוא בדרך כלל מאתר את החשוד שלו ברבע הראשון של הפרק, ואז מבטיח לו שהוא עוד ילכוד אותו וישליך אותו לכלא, שם יירקב כל חייו ו/או יחטוף זריקה קטלנית בזרוע. ובסוף הפרק, כשהוא אכן לוכד את העבריין, הוא מטיף לו מוסר בנימה נזפנית, ואז אכן משליך אותו לכלא וכו'.
קיין הג'ינג'י לא מדבר. והוא לא משוחח. הוא רק מצהיר הצהרות פומפוזיות. למשל: "רבותיי, יש לנו רצח לפענח". הוא עושה את זה שעה שהוא עומד מעל גוויה שגרונה משוסף ובטנה מחוררת בכדורים. כלומר, לא מדובר בפעולה בלשית שמצריכה מיומנויות יוצאות דופן. רגע לפני שהוא מצהיר את ההצהרה הפומפוזית הוא מסיר את משקפי השמש שלו, משתהה ומהרהר, ואחרי שהוא משמיע את ההצהרה הוא מרכיב מחדש את משקפי השמש ויוצא מהפריים בדרמטיות. הקומיקאי ג'ים קארי עשה חיקוי מאוד מוצלח של קיין בתכנית הלילה של דייוויד לטרמן. החיקוי חשף שתי עובדות שכבר היו ידועות לי: קארוזו הוא שחקן איום ונורא וקיין הוא דמות מגוחכת.
אבל כל אדם זכאי לכמה הרגלים מגונים, וקיין הוא הרגל מגונה שלי. כלומר, אני רוצה להיות הורשיו קיין. באמת. לגמרי. אני רוצה לנהל כל משבר בקור הרוח שלו, להתייצב מול כל מכאוב וצער בפיכחון שלו, ולהיות עשוי מהפלדה שהוא עשוי ממנה. זה יכול להיות סבבה לגמרי. אני בעיקר רוצה להיות מינימליסט כמוהו ביחסי אנוש (למה להתאמץ? שהזולת יזיע), לשחרר הצהרות דרמטיות שמפלחות את כולם כמו ברק ואז לחמוק מהפריים מבלי להסביר. ואני רוצה להרכיב משקפי שמש שמסווים את רגשותיי.
כמובן שלמרבה הצער אני ההיפך הגמור מהורשיו קיין. וההיפך הגמור מבלשי יחידת חמש-אפס בהוואי. אני הרבה יותר דומה לעובר האורח שחטף כדור תועה וממלמל באוזניהם את מילותיו האחרונות, ושאת דמו הם נשבעו לנקום.
גם זה משהו.