לציבור הישראלי לא אכפת מאורי בלאו. היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד לדין את בלאו בעוון ריגול, בגלל שהחזיק בידיו מסמכים צבאיים סודיים, שאותם קיבל מהמקור שלו ענת קם, שגם היא כבר נשלחה לכלא בגין ההדלפה שלה. בלאו החזיק את המסמכים לצורך עבודתו העיתונאית כתחקירן בעיתון "הארץ". כלומר, הם לא שימשו אותו לצורכי ריגול אלא לצורך עבודתו העיתונאית, כמי שמפרסם תחקירים על מערכת הביטחון הישראלית. את התחקירים הוא היה אמור לפרסם בשם זכות הציבור לדעת.
אי אפשר להכין תחקירים עיתונאיים על מערכת הביטחון בלי להחזיק מסמכים סודיים. נקודה. התחקירים האלה הם אבן יסוד במשטר דמוקרטי. הם מתפרסמים, כאמור, בשם זכות הציבור לדעת. לציבור אמור להיות אינטרס שעיתונאים יוכלו לבצע את עבודתם, גם כשעבודתם היא פרסום תחקירים על מערכת הביטחון. ולכן זה מצער מאוד שלציבור הישראלי לא אכפת מאורי בלאו, ולא אכפת שהעמדתו לדין מסמנת פגיעה אנושה באינטרס שלו, באינטרס הציבורי. בלי תמיכת הציבור, אין בעיה לרמוס את האינטרס הציבורי. והוא אכן נרמס בימים אלה לנגד עיניו האדישות של הציבור.
האמת היא שמצבו של האינטרס הציבורי חמור עוד יותר. לא זו בלבד שלציבור לא אכפת מאורי בלאו ומהיכולת של התקשורת לפרסם תחקירים עיתונאיים על מערכת הביטחון, אלא שהציבור אף תומך באינטרס של מערכת הביטחון למנוע תחקירים עיתונאיים עליו. זה לא מפתיע. זו תולדה של שניות שמתקיימת בתקשורת הישראלית מאז ומעולם. מצד אחד, היא מתעקשת על זכותה לפרסם תחקירים על מערכת הביטחון. מצד שני, היא מחנכת את הציבור, ערב ערב במהדורות החדשות בטלוויזיה, ובוקר בוקר בכותרות הראשיות בעיתונים ההמוניים, להזדהות עם מערכת הביטחון הישראלית. היא מחנכת את הציבור שמערכת הביטחון היא המגן העליון שלו ושל האינטרסים שלו. היא מחנכת אותו שמערכת הביטחון תמיד צודקת. שהיא שומרת עליו. שמה שטוב למערכת הביטחון טוב לציבור. שמערכת הביטחון תמיד יודעת הכי טוב. ולכן, אם מערכת הביטחון טוענת שאורי בלאו הוא בעצם מרגל, היא כנראה יודעת על מה היא מדברת. הציבור לא מתווכח עם מערכת הביטחון.
חבר מעיתון אחר
היחידים שקמים להגן על בלאו הם העיתונאים עצמם, או חלקם, עמיתיו למקצוע. הבעיה היא שבישראל העכשווית, העיתונות לא מייצגת את זכות הציבור לדעת. הציבור לא רוצה לדעת. והיא לא מייצגת את האינטרס הציבורי, כי האינטרס של הציבור הוא האינטרס של מערכת הביטחון. מערכת הביטחון מייצגת את האינטרס הציבורי. כוחה של מערכת הביטחון חשוב בישראל יותר מאשר כוחה של הדמוקרטיה. זו הבעיה האמיתית.
היועץ המשפטי מעמיד את בלאו לדין באקלים ציבורי ידידותי מאוד להחלטה כזו. למערכת הביטחון יש מוניטין מצוין אצלנו. היא אנחנו, היא שומרת עלינו. לתקשורת יש שם רע. היא לא "אנחנו". יש לה אינטרסים משל עצמה. יש לה שם רע כי היא רעה. שקרנית. מניפולטיבית. לא פטריוטית. באקלים כזה, אי אפשר לשמור על אורי בלאו. ואי אפשר לשמור על הזכות הדמוקרטית לפרסם תחקירים עיתונאיים על מערכת הביטחון, שמצריכים החזקת מסמכים סודיים. אי אפשר לאנוס את הציבור לשמור על האינטרס שלו.
כל הכתבים הצבאיים שהכי מוכרים לציבור הישראלי - רוני דניאל מערוץ 2, אלון בן דוד מערוץ 10, וכרמלה מנשה מ"קול ישראל", וכן עופר שלח, רון בן ישי ויואב לימור - מתייצבים ללא כחל ושרק לצדו של בלאו. הם חתמו על גילוי דעת שבו טענו שמדובר בצעד שעלול להשתיק את התקשורת, להפוך את מערכת הביטחון לחסינה מביקורת ולפגוע בדמוקרטיה.
טוב מאוד שהם עשו את זה. ספק אם הציבור יקשיב להם. כי העמדתו לדין של בלאו היא גם עניין חברתי, או סוציולוגי. את הכתבים הצבאיים האלה מערכת הביטחון מעולם לא ביקשה להעמיד לדין בעוון ריגול, וגם לא תבקש. כי יש בהם דבר מה ממלכתי. הם משלנו. זה לא נאמר בגנותם. הם פשוט כאלה, גם כשהם ביקורתיים כלפי מערכת הביטחון. הם יודעים לדבר עם הצבא. הם יודעים לדבר אל הצבא. הם חבר'ה טובים.
ובמובנים האלה, אורי בלאו הוא חייזר. הוא נראה, נשמע וחושב כמו טיפוס שלא יכול לשמש פרשן צבאי בערוץ שידור בטלוויזיה הישראלית. במונחי ההוויה הצבאית הישראלית, הבנאדם הוא פריק. הוא מעורר עויינות במערכת הביטחון לא רק בגלל מה שהוא עושה, אלא בגלל מי שהוא. והציבור הישראלי לא יחבק אותו, מאותן סיבות. הוא אחד שאפשר בקלות להדביק לו את התווית "שמאלן קיצוני".
ולכן, אף שקשה מאוד לשים על זה את האצבע, הרדיפה של בלאו היא גם רדיפה פוליטית. אם הוא ילך לכלא הוא יהיה אסיר פוליטי: כי רוני דניאל ואלון בן דוד לא היו מועמדים לדין על בדיוק אותם מעשים. אסיר פוליטי זה דבר לא טוב. במדינה דמוקרטית אין אסירים פוליטיים. אז איזו מין מדינה היא ישראל?
>> הטור הקודם שלי: למה המבקר של הארץ התעלם ממני?
>> ההזדמנות של נתניהו לעשות שינוי