יכול להיות שסבך ההיכרויות המקריות שלי עם אנשים מוליך אותי שולל, אבל בזמן האחרון אני מסתובב עם תחושה הולכת וגוברת שבתל אביב מסתובבים יותר ויותר אנשים בני 30 ומשהו שאין להם מושג מה הם רוצים לעשות עם חייהם, ויותר ויותר אנשים בני 40 ומשהו שנמאס להם ממה שהם עושים.
הדפוס הישן של החלטה על מקצוע בגיל 20 ומשהו, והתמדה בו עד הפנסיה, התרסק לחלוטין. איכשהו, הסיפור הישן של עיצוב זהות קשיחה, מימוש עצמי ומציאת סיפוק באמצעות עשיית דבר מה שפרנסה בצידו, משלח יד כלשהו, מתפורר לנגד עינינו. הבלבול, התעייה חסרת התכלית ואובדן הדרך שאפיינו פעם בני עשרה, או נחשבו לגיטימיים בגיל התיכון ובשנים הראשונות של החיים כמבוגר – הם כעת מנת חלקם של מבוגרים. זה כאילו שאיזה כישוף, או עיוורון, התפוגגו.
פעם אפשר היה לשאול על אדם מה הוא "עושה" – והתשובה גם הסבירה "מי הוא". זה כבר לא כך. ואולי זה בגלל שאנשים מתעקשים בימינו על תשוקה. הם רוצים להרגיש את הדחף הבלתי נשלט לעשות משהו שהוא מה שהם. והם לא מוצאים אותה, את התשוקה הזו, בתוך עצמם, וכתוצאה גם לא מוצאים את עצמם. הזכות לחפש נהפכה לאורח חיים, לחיים של חיפוש. ואין סיפוק, ואין אושר, והשעון מתקתק. אין חשק, אין שאיפה, יש ערפל בלי מטרה. והתסכול הגדול הוא שכשאדם לא מוצא בתוך עצמו את התשובה, אי אפשר לעזור לו.
כולם רוצים לכתוב תסריט, ספר, שיר
אולי שורש הבעיה הוא שאתוס ההצלחה בחברה שלנו כיום בנוי על פרסום באמצעות סיפור אישי. כמו בתכניות ריאליטי כמו "מאסטר שף" או "האח הגדול", אנשים מצפים שיתאפשר שלהם לספר את הסיפור של עצמם, או לצאת למסע אישי שטומן בחובו משמעות בשביל הרבה אנשים. כתוצאה, המון אנשים שלא מוצאים את עצמם מתאווים, באופן די אמורפי, לעשות משהו "קריאייטיבי" – לכתוב, למשל. תסריט, ספר, שיר. הם כבר לא יסתפקו בפחות מאשר להביע את עצמם מול קהל.
זה גם האתוס של ריאליטי כישרונות נוסח "כוכב נולד" או "דה וויס". אנשים מתאווים לפתוח את הפה ולשיר, שקולם יבקע מקרבם חזק וצלול ומרגש, ואז האני שלהם ייוולד לקול תשואות. זה לא אומר שכל האנשים האבודים הם צרכני ריאליטי. ממש לא. אבל זה האוויר שהם נושמים. יש היום הרבה יותר אנשים שפוסלים את האפשרות לעשות עבודה שנחשבת אפרורית, כמו עבודה סוציאלית או הוראה, למרות שאלה מקצועות שמחייבים תבונה ורגישות ועשויות לתת סיפוק רב. אלה תחומים שכבר לא נחשבים יצירתיים, ולכאורה לא מציעים את האפשרות לספר את הסיפור האישי.
בקרוב נהיה פיילוט
הרבה מאוד אנשים אבודים, שטרם מצאו או שכבר מיצו את מה שמצאו, נמשכים לעולם התוכן, לתחום התקשורת. תחום שמתאפיין בחוסר יציבות קיצוני, בהעדר המשכיות, בתחלופה גבוהה, ובהעדפה לצעירים. ולכן משבר אובדן הדרך של גיל 30 ומשהו נהפך כעבור עשור למשבר הריקנות והיציאה המוקדמת של הנפש לגמלאות. ובהתאם לחוקי עולם התוכן, המון אנשים אבודים חושבים שמה שהם רוצים לעשות בחיים זה לייצר תוכן, למרות שאין להם את הכישרון לכך, או שזה לא מה שמתאים להם. הם טועים לחשוב שעליהם להמציא משהו חשוב, למרות שמעטים האנשים שממציאים משהו חשוב. ואין להם תשוקה אמיתית לשום דבר אחר. כי כל דבר אחר נראה להם משעמם.
מדובר במצוקה אמיתית ונפוצה מאוד. ביחד עם התנפצות אגדת החיים הבטוחים והמספקים כשכיר, מתנפצת גם אגדת החיים המסעירים והמספקים כיצרן תוכן עצמאי. יש גבול כמה פעמים יכול אדם להמציא את עצמו, או בכלל להמציא משהו שיעניין מישהו. זה עיסוק מכלה, מרוקן ורצוף תסכולים, אכזבות וכישלונות. זוועת החידלון של הקיום האנושי שתקפה את איוון איליץ' של טולסטוי רק על ערש דווי, תוקפת עכשיו אנשים בני 30 ו-40 במה שאמורה להיות תקופת השיא של חייהם. הם לשעברים ו-וואנאביז עוד לפני שהם בכלל הספיקו להיות. בגלל שעולם התוכן ניזון מריגושים וחידושים בלתי פוסקים, אני מוצא את עצמי בגיל 40 ומשהו מתקשה להתרגש ממשהו. כשהקצב מטורף, גם השחיקה מטורפת.
אנחנו חיים בעידן שבו כל אדם הוא בעצם תוכן. זה מה שאנחנו: תוכן. אנחנו מצפים מעצמנו להיות, כל הזמן, סיפור טוב. ואי אפשר להתפטר מעולם התוכן. כי אנחנו כבר לא יודעים איך להפסיק להיות תוכן. ולכן הפוטנציאל לשעמום, מיצוי וכישלון הוא גדול יותר. ולכן המון אנשים באמצע החיים מסתובבים בתחושה שהם פיילוט כושל לסדרה שלעולם לא תופק.