האם אפשר בכלל לחוש אמפטיה כלשהי כלפי ג'יימס הולמס? הצעיר בן ה-24 רצח תריסר בני אדם ופצע 50 כשפתח עליהם באש בהקרנת חצות של "האביר האפל" בעיר אורורה שבקולורדו. אדם שביצע טבח באנשים תמימים, טבח שככל הנראה אין לו שום מניע אידיאולוגי (ע"ע ברוך גולדשטיין), שעשוי היה לזכות אותו בכמה חסידים שוטים – האם אפשר לחוש חמלה כלפי אדם כזה?
כלי התקשורת האמריקאים עסוקים בניסיון קדחתני לברר את הרקע שלו, להרכיב פסיפס ביוגרפי של פרטים שנדמים רלוונטיים, לבנות פרופיל פסיכולוגי. מתברר שהולמס לא תמיד היה סוציופת רצחני. להופעתו הפומבית הראשונה אחרי הטבח, בהארכת מעצרו בבית המשפט, הוא הגיע עם שיער כתום סתור ומבט מזוגג – אבל האיש שהציג עצמו בפני השוטרים שבאו לעצור אותו בזירת הטבח כ"ג'וקר", אויבו המושבע של באטמן, לא תמיד היה כזה. מצילומים מספרי מחזור של התיכון ניבט פרצוף מחויך של ילד טוב, שיערו מסורק, מבטו רך. טיפוס חיובי. הוא הדריך לפני כמה שנים בני נוער יהודים בקייטנה והעניק להם, לדברי מעסיקיו, "חוויה מרגשת".
חבריו ללימודים מתארים אותו כידידותי אך ביישן מאוד, אולי קצת מוזר. לבחור יש שכל. הוא זכה במלגת הצטיינות ללימודי נוירופסיכולוגיה. מוריו צפו לו עתיד אקדמי מזהיר. חייו האישיים נראו די סטנדרטיים לסטודנט חנון עם מנת משכל של גאון, ששכניו תיארו כעלום, בלתי נראה, רוח רפאים. כלומר, לא כל כך הלך לו עם בנות. הוא גלש ללא הצלחה באתרי היכרויות. איש לא שיער שהוא בעצם מדען מטורף.
הגעתם לאדם הנכון
אבל דירתו נהפכה ללא ספק למעבדה של פסיכופת. בדיוק בשעה שבה החל לרסס בכדורים ללא הבחנה את צופי הסרט בהקרנת חצות, בקעה מדירתו מוזיקה רועשת למשך שעה. זו פעולת תכנות די פשוטה למוח מבריק. פחות פשוטה היא הדרך שבה מילכד את דירתו כשדה מוקשים מורכב, שאמור היה להרוג כל מי שינסה להיכנס אליה, ואף להחריב את הבניין כולו. לחבלנים נדרש יום שלם כדי לנטרל את הפצצות.
הולמס יכול היה לאגור בדירתו במשך חודשים ארוכים כל כך הרבה חומרי חבלה, כלי נשק ותחמושת, ואחר כך למלכד אותה, רק בזכות עובדה אחת – ברור שכף רגלו של אף אדם חוץ ממנו לא דרכה בדירה הזו כבר זמן רב. לא זו בלבד שהיה בודד, הוא היה מבודד. לגמרי. לחלוטין. לא היה לו אף חבר בעולם הזה. ומשפחה? מה בדבר הוריו ואחותו? ברור שהם לא הכירו אותו. אף אחד לא הכיר אותו. ומכאן שאפשר היה לחמול על ג'יימס הולמס לפני שביצע את המעשה הנורא. אדם כה בודד ראוי לחמלה.
על הפשע של בנה שמעה ארלין הולמס ממפיק של רשת הטלוויזיה ABC שהתקשר לפנות בוקר לביתה בסן דייגו. לפי הדיווח של הרשת, תגובתה המיידית של האם הייתה "You have the right person". קרי, תפסתם את הבנאדם הנכון. הולמס התכחשה לציטוט, וטענה שהתכוונה לעצמה – שהיא אכן אמו של ג'יימס הולמס. אבל הרשת ממשיכה לדבוק בגרסתה – תחושת הבטן הראשונית של ארלין הולמס הייתה שבנה אכן מסוגל לבצע טבח כזה. כי המפיק לא שאל אותה אם היא אמו.
קשה לדמיין את בדידותו של אדם שאמו סבורה שהוא עלול להיות רוצח המונים, אבל לא הופכת שמיים וארץ כדי לעזור לו. איש לא עזר לג'יימס הולמס, גם לא אמו. הוא היה אדם שלא מבחינים בו, לא מבחינים במצוקתו, לא חושבים עליו פעמיים.
תנו לי, אני אהרוג אותו
עד עכשיו. את זה, על כל פנים, בדרכו המפלצתית, הצליח הולמס לשנות לעד. והשאלה היא איך ראוי לנהוג בו כעת. קודם כל הוצבה עליו שמירה קפדנית, שמא יתאבד. התובע בקולורדו לא רוצה שהולמס יתאבד. הוא רוצה להוציא אותו להורג. כלומר, לרצוח אותו. עין תחת עין. ולא בגלל שהוצאתו להורג תקל על סבל משפחות הקורבנות והפצועים. מדובר בשאיפת נקם פשוטה, שהיא אולי צודקת יותר משאיפת הנקם המעוותת, הפרנואית וחסרת ההיגיון של הולמס בקרבנותיו התמימים, ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, אותה שאיפת נקם.
הוצאתו להורג אמורה גם להרתיע צעירים אחרים שנפשם מסוכסכת ללכת בדרכו. אבל ברור שבמקרים כאלה הרתעה היא חסרת כל תוחלת. יש מעשים שאי אפשר להרתיע נגד ביצועם. אי אפשר להרתיע אדם שמגיע למצב נפשי כה סוציופתי ופרנואידי. שום דבר לא ימנע ממנו להרוס (גם את עצמו, ובגלל זה הוצבה עליו שמירה). יצר ההרס הוא לעתים חזק לא פחות מיצר החיים. קחו לדוגמה את הכישלון בהרתעה מפני נהיגה מסוכנת בכבישי ישראל. נדמה שלא משנה איזה עונשים יושתו על עברייני תנועה, אתם עדיין תיתקלו, כמעט בכל נסיעה בכביש מהיר, בנהג המזגזג בין הנתיבים, עוקף בפראות, נוהג במהירות שמביאה אותו לסף אובדן שליטה על הרכב. אין זה אלא שהיצר שלו לנהוג כך באותו רגע, משאלת המוות המפעפעת בו, המסכנת בין היתר את עצמו, חזק מכל אמצעי הרתעה.
והנה השאלה הבאמת מעניינת מבחינה מוסרית: האם אפשר לשקם את ג'יימס הולמס? נגיד שמצוקתו הייתה מאובחנת לפני כמה שנים והוא היה זוכה בטיפול פסיכיאטרי ונפשי הולם – האם לא ייתכן שהיה היום אזרח מועיל מאוד, שתורם לחברה באמצעות כישוריו השכליים הרבים? זה בהחלט אפשרי. אז למה זה לא אפשרי שהוא יהיה כזה בעוד עשר שנים, אחרי תהליך שיקומי ארוך ומעמיק?
לכאורה, מידת הצדק מחייבת שהולמס יירקב בכלא כל חייו. במינימום. אבל כמו שכתב פעם אלבר קאמי, חברה זוכה לפושעים שהיא ראויה לה. הולמס התהלך בתוך החברה שבה חי כמו אדם בלתי נראה, מבודד לחלוטין. את הקורבנות שלו אי אפשר להחזיר לחיים. את הנפש שלו אפשר אולי עדיין להציל. והחברה האמריקאית תהיה טובה יותר בשל כך.