לא כבוד גדול להיות בריון. גם לא כבוד להיות כל כך מבועת מביקורת, עד שאתה מרגיש צורך לסתום לאנשים פיות. אבל הכי פדיחה? להיות כל הנזכר לעיל, ובנוסף לכל גם להיות כזה בדרך מטומטמת במיוחד.
הסיפור (שדווח לראשונה ב"מגזין 972") עוסק באזרחית שוודית ששהתה בישראל במשך כשישה חודשים. לפני כשבוע נסעה האישה עם חברים לבלות את חג הפסחא בירדן, ותכננה בשובה לחדש את ויזת התייר שלה, שתקפה לשלושה חודשים. אולם במעבר הגבול בין עקבה לאילת המתינה לה הפתעה: היא התבקשה להמתין בזמן שדרכונה נבדק. לאחר מכן הוזמנה לחדר בו נחקרה על דתה, קשריה עם ארגונים דתיים בישראל ובשטחים שבשליטתה, מה היא עושה כאן כל היום, כמה כסף יש לה ומאיפה השיגה אותו. לאחר מכן נאמר לה שוב לחכות, וכעבור למעלה מארבע שעות נדרשה, כתנאי לכניסה לישראל, לחתום על מסמך הזוי המנוסח באנגלית עילגת להחריד.
במסמך נדרשה התיירת לחתום על כך ש"אינה יכולה" להיות חברה בארגונים פרו-פלסטיניים כלשהם, או להיות בקשר עם חברים בארגונים כאלה (עליה לחקור כל מכר חדש על קשריו ועמדותיו הפוליטיים?), או להשתתף באירועים פרו-פלסטיניים. עוד כולל המסמך הצהרה כי "אני מבינה שאם אתפס עושה אפילו דבר אחד מאלה יינקטו נגדי כל הפעולות החוקיות הרלוונטיות, כולל גירוש ואיסור כניסה לישראל".
כאמור, הדבר הראשון הבולט במסמך הוא עילגותו המזעזעת. עושה רושם שבמשרד הפנים שוכרים לעבודה במעברי הגבול אנשים על פי השקפת עולמם ולא על פי שליטה, אפילו בסיסית, בשפה הנפוצה ביותר בעולם.
הדבר השני שבולט הוא שמדובר ככל הנראה במסמך שהופק בו במקום, במיוחד לכבודה של אותה תיירת. כנראה שלמרות הפדיחה הנוראית שאירעה כשסורבה כניסתו לשטחים של הבלשן בעל השם העולמי נועם חומסקי, עדיין לא העבירו במשרד הפנים הוראה שתמנע את היוזמות הפוליטיות הפרטיות האלה, כי על פי עדויות רבות מסתבר שזה ממש לא מקרה חריג, ולא בהכרח קשור למטס המתרגש עלינו.
עם הספר, עלק
עצם הניסוח של המסמך המגוחך עליו נדרשה הגברת השוודית לחתום מצביע על העיוורון המוסרי שמנחה את פקידי משרד הפנים. השוודית לא נדרשה להתחייב שלא תעסוק בפעילות "אנטי-ישראלית" אלא בפעילות "פרו-פלסטינית". משמע, מדובר במשחק סכום אפס שבו מה שטוב לאחד בהכרח רע לשני. ואם אדם בא כדי לסייע בהקמת חממה טכנולוגית ברמאללה? או ללמד בבית ספר בשכם? האם לא מדובר בפעילות "פרו-פלסטינית"?
ישראל, שמעמידה פנים שהיא מעניקה לפלסטינים אוטונומיה, בעצם משתמשת בכל היבט של האוטונומיה הזו כשוט. את כספי המסים שהיא אוספת למען הפלסטינים היא מעכבת (בניגוד לכל חוק) בכל פעם שהרשות הפלסטינית נוקטת טקטיקה שמעצבנת אותה. את אורחיה של ה"אוטונומיה" היא מסרבת להכניס – תיירים רבים מספרים על דרישה לחתום שלא יבקרו בגדה המערבית, למרות שכבעלת השליטה במעברי הגבול לגדה מחויבת ישראל על פי החוק הבינלאומי להתיר לתיירים להיכנס לשם, ולמרות שהיא מעמידה פנים שהיא מעוניינת בחיזוק הכלכלה הפלסטינית.
אפשר להמשיך בניתוח היבטי ההיסטריה של טיפול ישראל באיום הנורא של המטס. תחילה בהתעקשות לכפות על חברות תעופה מובילות לסבך את עצמן בתביעות ייצוגיות על ביטול של כרטיסים שאין לו שמץ הצדקה על פי חוקי אירופה, ולאחר מכן בהתעקשות על החתמת תיירים על כתבי התחייבות פוליטיים, דבר שכמובן יעזור מאד לתיירות בארץ.
אבל כל זה זניח לעומת המראה העצוב של מדינה המתיימרת להיות ענקית הייטק, ארצו של עם הספר, שבה "התשעה-עשר באפריל" הופך ל"ניין טנס". מצד שני, כששר הפנים הוא כסיל חשוך ונבער, המייצג מפלגה שעומדת על זכותה שלא ללמד בבתי הספר שלה אנגלית, מתמטיקה או מדעים, לא פלא שכך נראים גם עובדי משרדו.