ביום בהיר לפני שמונה שנים, יצאתי מהדירה לבושה בג'ינס וגופייה. הגופייה הייתה מזעזעת ברמות שאפילו בשוק רמלה לא הייתה מוצגת, גם לא בתור בדיחה (רמלאים, עורו להגן על השוק שלכם), הג'ינס היה בגזרה לא הגיונית ולא מחמיאה, אבל הוא היה עדיין זוג מכנסיים.
הרגשתי ערומה. הייתי בטוחה שכל העוברים ברחוב מביטים בי. הם יודעים, יודעים שאני לא באמת מכאן, שאני לא שייכת לעולם שלהם, שזו תחפושת. רק אחרי עשרות פעמיים נרגעתי, הבנתי שאני לא מעניינת אף אחד והשלט הזוהר שמוצמד אליי למצח ואומר "היא הייתה חרדית, שתדעו" קיים רק אצלי בראש.
מכנסיים קצרים העזתי ללבוש כעבור ארבע שנים. החברות שלי עם ביקיני התחילה רק בקיץ שעבר. הקטע עם הביגוד היה אישו חזק בתהליך שעברתי. מכנסיים וגופייה הם יותר מפריטי לבוש. הם הצהרה.
סאגת הלבוש לא הסתיימה. גם אחרי שהרגליים התרגלו לנוחות הבד הצמוד אליהן והחצאיות עברו לירכתי הארון, הלב שלי לא הפסיק לדפוק כשהלכתי ברחוב. חששתי להיתקל באדם מוכר - כל אישה כרסתנית וחבושה בפאה הייתה נראית לי כמו המורה שלי, בכל גבר מזוקן וממוצע קומה ראיתי קרוב או ידיד המשפחה. ממה חששתי? מתגובה המומה? ממבטים מוכיחים? מלגרום צער? בהחלט לא רציתי לצער, בעיקר לא את הוריי. אבל אני מכירה את הראש החרדי, הסיכוי שישכילו להבין שאני חווה תהליך אישי שלא נועד להתריס אלא למצוא את המקום שלי בעולם - אפסי.
לוקח זמן להשתחרר מהחינוך לכיסוי אברים מוקפד. אני זוכרת כיצד הבטתי אני בבוז מהול ברחמים בחילוניות הלבושות במה שקראתי אז "פריצות" והיום אני מכנה "לדפוק הופעה" - גופיה מהממת מזארה ומכנסונים מאאוטלט. כשאני רואה אישה-ילדה גוררת בעייפות עגלת תינוק ושלושה קטנטנים, פניה העייפות שטופות זיעה וחולצתה המאוד לא מהודקת רטובה לגמרי, הלב נחמץ. היא לא צריכה לסבול ככה.
מבריטני ספירס ועד פסטיבל מספרי הסיפורים
גם מעבר ללבוש, המעבר בין העולמות מורכב. הוא מורכב מפיסות קטנות של למידה, מרכישת טעם אישי בביגוד, במוזיקה, בסרטים, בתחביבים. אחרי שהאסימונים נפלו ברעש מקרקש, אחרי שהפנמתי שאני כבר לא דתייה ואיני מכירה בקיומו של הקדושברוכוא, לא במישור האמוני ולא ברציונל, הלב התפנה והבולמוס השתולל.
התחושה היא כשל ילד בחנות ענקית של גלידה. העין רואה והלב חומד. לטעום מהכל, לנסות הכל, להשתכר מתחושת החופש, לרכב על אופניים עד אפיסת כוחות, למות מפחד בגלל העדר גבולות. בעולם שעזבתי בגלל חוסר התאמה (אני עדינה, להגיד בולשיט זה מתנשא), היו חוקים ברורים והתוויה חד משמעית של סדר יום ואורח חיים. והנה, הבית הפנימי שלי חרב, התקרה עפה, הרצפה שקעה לתוך עצמה והקירות התפרקו. ואני זו שצריכה להחליט בכל רגע מה מתאים ומה נכון. לי. דמיינו את יום השחרור שלכם מהמסגרת הצה"לית, לא שחוויתי שרות צבאי, אבל נדמה לי שהתחושה זהה.
לצד סערות הנפש והקשיים הכלכלים, זו הייתה תקופה משעשעת. ביליתי בקולנוע כמעט מדי יום, ראיתי כל סרט - קומדיות דביקות, סרטי פעולה, דרמה ודוקומנטרי. האזנתי לגלגל"צ בדבקות ושיננתי שירים, מתוך רצון להרגיש חלק מהישראליות. בריטני ספירס ומטאליקה, משינה והשלושרים. ספגתי הכל ורציתי עוד.
הרכישה הראשונה שלי, בדירה הראשונה ששכרתי, הייתה טלוויזיה. צפיתי בכל התוכניות, כולל נדודי שירה ופסטיבל מספרי הסיפורים. המרתי את אובססיית הקריאה העיונית שלי בקריאת רומנים ופרוזה, דווקא של סופרים ישראליים. רציתי ללמוד עוד על הוויה שלא הכרתי, בלעתי עמוס עוז, אורלי קסטל בלום ורם אורן.
ניסיתי להיפטר מהעברית היפה שהייתה שגורה על פי, להימנע ממילים גבוהות וז'רגוניסטיות האופייניות למגזר. המילה המקסימה "אדרבא" הפכה לשמה של החתולה שלי. לא תיארתי את קשיי כ"סיפור מההפטרה", בוודאי שלא ציינתי ש"קל וחומר" כשאת גרה בחדר פצפון בשכנות ל"ווילדע חייעס" ובטח שלא פלטתי אנחת "אוי מיינע צורעס". רציתי סלנג, להטמיע את המילים "וואלה? מגניב אש" בכל משפט שני. רציתי להיות חילונית, להתאקלם ולהסתגל.
דומעת מ"ידיד נפש" ורוקדת ב"לימה-לימה"
התקופה הזו לא ארכה זמן רב מדי. אני מידי אינטליגנטית בשביל לחשוב שזו מהות הדרך שבחרתי. הפסקתי להתאמץ. הבנתי שאני יצור כלאיים וזה לא משהו שהולך להשתנות. אני כאן ושם, בין העולמות. דומעת מ"ידיד נפש" של תפילת קבלת שבת ורוקדת את נשמתי ב"לימה-לימה". יודעת בעל פה את ספר תהילים ומסכת אבות וסולדת מתפילת "אתה בחרתנו מכל העמים" כי אין "עם נבחר", יש עם גזען. מתעצבנת מהכפייה הדתית, אבל נהנית לקרוא בתנ"ך ובספרי הגות יהודיים.
כבר לא מעוניינת להחביא את העבר ולהשתלב לחלוטין בחברה הכללית. גם לא ממש יכולה. השוני ביני לחבריי החילוניסטים מלידה בולט במיוחד בשיחות סלון. אין לי את הזיכרונות שלהם מסדרות ילדות. לא גדלתי על להקות אגדיות ופוסטרים על הקירות. כשהם מרדו בפירסינגים וקעקועים, ההתקוממות המינורית שלי התבטאה בהתחמקות מכיבוי אורות בפנימייה. הם עשו סקס בגיל 14. מה לעזאזל יודע ילד בן 14? מתברר שהכל. אין לי מה לתרום בשיחות כאלה מלבד שאלות בורות וקנקן תה.
השלמתי עם העובדה שלעולם לא אשתלב, שתמיד יחסרו לי פיסות מידע. לצד הבחירה בבחירה קיים מחיר - מחיר אי השייכות. הבדידות הקיומית מתעצמת בחגים ובמפגשים משפחתיים, אז המחיר מתעלה לאינפלציה קשה מנשוא.
האם אני מתחרטת? לא. משלמת מחיר? כן. וכמו נקודת חן מתחת לגבה, גם עם זה לומדים לחיות.