סטריאוטיפים והדבקת תוויות אינן תופעות חדשות בשיח הציבורי הישראלי, אבל נדמה כי הן עלו מדרגה מסוכנת. כאשר אנשי ליכוד קראו לעצמם "המחנה הלאומי" כדי לבדל את עצמם מ"הלא לאומיים", הם לא הבינו שביום מהימים יגיע אביגדור ליברמן ויכנה אותם "קרנפים", כשהוא למעשה משווה אותם למשת"פים בחשוכות שבתקופות ההיסטוריה. מיקי איתן, בני בגין, ראובן ריבלין ודן מרידור, צאצאי מייסדי תנועת החרות, הפכו ברגע אחד למשת"פים של ארגוני זכויות האדם, המכונים בפי ליברמן "ארגוני טרור נטו".
ומה עושה מנהיג הליכוד? מה הוא אומר? פשוט מאוד, בשפה רכה ובאנגלית אמריקנית: "איש לא ילמד את חברי הליכוד מהו פטריוטיזם". בתפקידו ובמעמדו היה עליו להרים זעקה שתהדהד מצוק מנרה ועד ים סוף.
אנשי הליכוד אינם משת"פים, בדיוק כמו שארגוני זכויות האדם אינם בוגדים. הם נאבקים על דמותה האנושית והדמוקרטית של מדינת ישראל. בעידן הסיבים האופטיים, הלוויינים והאינטרנט לא ניתן להעלים דבר. הכול גלוי לעין, ואי אפשר לטייח ולשקר. הארגונים חושפים את המורסה של החברה הישראלית ועושים עבודת קודש, כדי שלא נידמה למשטרים האפלים בדרום אמריקה. לעומת זאת, אמירותיו הבוטות של ליברמן נגד ארגוני זכויות האדם מצביעות על חשיבה גלותית, גיטואית ומסתגרת, שמוטיב הפרנויה שולט בה.
ככה דיברו על הקיבוצניקים, זה היה השיח נגד היורדים וזו ההשתלחות נגד הערבים. יש להקיא את הביטויים הגזעניים, ולמחוק את ההשתלחויות ההיסטוריות מהשיח הציבורי הישראלי, כי הדבר רק מחזק את השסעים. בסופו של דבר אנחנו עלולים, חלילה, להתדרדר למלחמת אזרחים.
שנים רבים חוויתי על בשרי את הביטויים הגזעניים. גופי מצולק ומדמם, אבל התחשלתי אל מול חיצי הגזענות המורעלים. לאומנות איננה פטריוטיות, נאצות אינן ביקורת, וצעקות אינן שיח ציבורי. זהו שאון הכיכר, צעדות החיילים בסמטאות, תופי הפשיזם שאנחנו שומעים אך מסרבים להאמין.