אפילו מוחמד עלי לא היה מתבייש בטקטיקה, בכישרון ובמיומנות של ראש הנפץ האירני, כשזה ריחף כמו פרפר, מפגין חוסר נאמנות לאשתו; עקץ כמו דבורה, מעניק מדובשו לפקודותיו; ועל הדרך גם אנס, באכזריות השמורה לאנסים שאינם נשיאים, מסדר לזבובי התקשורת סיבה טובה להשתמש בקלישאה.
בהתחלה החיוך היה מרוח והביטחון העצמי נסק לשמיים. אחר כך הגיע תורה של הכיפה שאמורה לסדר אותך במשפט, אם מותר להשתמש בעגה השמורה לראשי משפחות פשע בישראל. ועכשיו משה קצב מפוכח מספיק בשביל להבין שמהנשיא שהביס את שמעון פרס נותר שבר כלי, כזה שכולם רק מחכים שיתאבד או יחטוף כהוגן מהאסירים הכבדים של מעשיהו. נוקאאוט.
סיבוב שני
בחורה יפה, אולי אפרת גוש, נצמדת לחבלי הזירה ומניפה שלט, שלא תשתקי לעולם יותר עוד. קצב, אחרי שהובסת בקרב האגרוף נגד כל נשות ישראל, אתה יכול לקרוא גם לה א'. סיבוב מספר שתיים נפתח ויאיר לפיד נכנס לזירה. זירת האגרוף, עדיין לא הזירה הפוליטית. שתי הזירות זהות לחלוטין, בשתיהן מה שחשוב זה לא הדרך ולא המהות, אלא מטרה אחת - להישאר האחרון שעומד על הרגליים.
עבור לפיד זה קלי קלות. כשאתה יודע להיות לב הקונצנזוס, אתה לא מסתבך. וכשאתה מסתבך, זה רק אחרי שאתה בוחר עם מי להסתבך, עם השוליים השנואים והחבוטים של העם. וכשאתה יודע עם מי להסתבך, אתה מסוגל לצאת בשלום מכל הפוכה לתוך הלסת גם בלי לנשוך את היריב שלך באוזן. לפיד הוא הפרפורמר המושלם של בנטון, יותר מכל נשיקה על השפתיים של ביבי ואבו מאזן.
סיבוב שלישי
בסיבוב השלישי אפילו סמוקינג ג'ו לא היה יכול להחזיק מעמד. כהנא מת, העם צדק, זילבר טעה. מעבר לגליל יכול להיות לגיטימי אם אתה אמן שמחפש שקט, אוויר והשראה בשביל להביא את הבשורה, אבל אחד משלושת היוצרים המקוריים ביותר במוזיקה העברית בארבעת העשורים האחרונים - לצד מאיר אריאל ומתי כספי - פשוט הנפיק יצירה מחורבנת.
מהמקום שבו עמד כשכתב את המנון הכלבים של כל הזמנים, "ואיך שלא", הוא עבר בדיוק למקום שבו עומדים השוליים השנואים והחבוטים של העם, אלה שלפיד אוכל לארוחת בוקר של אלופים בתור פובליציסט ומנחה, בדרך להיות יום אחד "הו הא מי זה בא" של הזירה הפוליטית.
הכי הכי בקטנה
בערב יום השירותים הבינלאומי, אפשר להיזכר בבית השימוש הגרוע ביותר בסקוטלנד, ולחשוב למה תמיד כולם מחרבנים עליך אבל בטוחים שתאמין שזו בסך הכל הצפה בשדרות רוקח.