הבחירות עדיין לא כאן וכבר האזרח הישראלי מחטט עמוק במכנסיו, בין הסיגריות והשנקל, בשביל למצוא פתק. כי השבוע קרה משהו: הרחוב הישראלי, זה שהפך בקיץ האחרון לבית או לאהל של הצעירים, מתחיל להתרגש יותר מכולם מהבחירות הקרובות. הרי מה ישראלי בעיני הרחוב הישראלי? יאיר לפיד, כמובן. ומה השם הנרדף לצדק חברתי? אה, ברור ששלי יחימוביץ'. ובכלל, יש כאן תחושה שהבחירות הבאות הן אלה שיעשו פה שינוי, לא כרפרנס לאבא טומי, אלא כמשהו אמיתי, הפעם באמת.
פתאום הגנרלים הולכים ומתמעטים – בסקרים ובכלל. ברק לא רלוונטי, רמטכ"לים כבר לא משוריינים אוטומטית לטופ של איזו מפלגה גדולה, ליברמן סתם נובח. וביבי? אפילו אחיו נתפש כלוחם טוב יותר. לפיד הוא לא האיש הנכון בזמן הנכון, אבל הוא אחד שאפשר להתחבר אליו גם בלי לשמוע את המצע. הנימה, הכתיבה, הסיגר, העינת שרוף – כל אלה היו שם כל הזמן. לפיד הוא חבר. גם של בוב דילן, אבל גם של מגנטי המקרר שלך. יחימוביץ' עדיין לא התגברה על העובדה שהיא מעוררת אנטגוניזם בקרב המון קהלים, אבל הרוח שמפעמת בתוכה מבטיחה לפנטזיונרים משהו אחר. והנה, פשוט כל כך, נדמה שאת הבחירות יכריעו הרצונות של העם, לא האיומים הביטחוניים שיש מסביב.
עכשיו קבלו סקופ: בלי קשר לסגנון הריצה שלהם – ביחד, כל אחד לבד, כמספר 2 דומיננטי, כמספר 1 חסר ניסיון, עם רוח גבית של שליט, בלי רוח גבית של שליט – לפיד ויחימוביץ' לא יעמדו בראש הממשלה הבאה של ישראל. אין להם סיכוי מול נאמני ביבי; הם ינגסו זה בזה ויגרמו לקבוצות השמאל-מרכז להתפלג עוד יותר, אם לא קדימה אז אחורה; הם גורמים לאובר-מוטיבציה בקרב מחנות שלמים שפוחדים מהרגע שהם יהיו חזקים מדי. כי בפוליטיקה – ובטח בפוליטיקה של ישראלים – הכל מתחיל ברגשות חיוביים ונגמר ברגשות שליליים.
ילד, של מי אתה?
עדיין לא ראינו על המסך צילום אילוסטרציה של ציפי לבני מרימה הפוך את הטלפון האדום, אבל אפשר כבר לדמיין כמה פריימים מתוך תשדירי הבחירות ומאחורי הקלעים שלהם. ביבי, אפשר רק לנחש, ישתמש בעובדה שהוא החזיר את גלעד שליט הביתה. כן, אותו ילד שמשמש ביומיום כבנו הביולוגי של נועם שליט, המתמודד על מקום במפלגת העבודה. קצת משונה, לא?
אז נסו עכשיו לחשוב על הפגישה הראשונה בין נתניהו לשליט האב, פגישה שבה לכל לחיצת יד מנומסת יהיה סבטקסט של "מה עוד אני צריך להביא לך מעזה בשביל שתסמוך עליי ולא תתקע לי סכין בגב?". שליט סניור אולי עדיין לא יודע, אבל בפוליטיקה – ובטח בפוליטיקה בין גברים – הכל מתחיל ברגשות ונגמר באגו. וזה בדיוק המקום להיזכר שאותו אדם שרצה להחזיר את בנו הביתה היה מאופק מאוד, כמעט לא הפגין רגשות ובטח לא מתעסק בחישובים של "החזרת את הבן שלי, איך אני יכול לעזור לך עכשיו?". למה ללפיד פוליטיקה עכשיו? זה ברור. אבל למה לשליט? זו כבר תעלומה.
מים רבים לא יכבו
אנסטסיה מיכאלי עובדת מהלב. ככה היא עושה ילדים, ככה היא עושה ועדות, ככה היא עושה שערוריות. אחרי שמנגבים קצת את מג'אדלה ואת כל החרפה של קו פרשיית המים, נשארת בעיקר התגובה הכל כך גאונית של ח"כ הרטוב - "אם היה לה אקדח ביד ולא כוס מים, גם אז היא הייתה משתמשת בו?".
ובכן, התשובה מאוד פשוטה: ברגע של זעם אתה תטיל את העיפרון ברצפה אבל לא תזרוק את המחשב, תבעט באבן שנקרית בדרכך אבל לא בתינוק ששרוע על האדמה, תפליק למג'אדלה ולא תירה בו. אבל מג'אדלה בחר להתקרבן בעזרת מניפולציה, טריק פוליטי גאוני שנועד לגרום לאנשים לחשוב במונחים מוגזמים. כי בפוליטיקה - ובטח בין שני זרמים, גזעים ומינים כל כך שונים - הכל מתחיל בטיפה אחת ונגמר במבול.
הכי הכי בקטנה
ולסיום תשדיר בחירות של "יען", המפלגה של התימנים. כי בפוליטיקה - ובטח אם אתה הולך על עדתיות - הכל מתחיל באג'נדה אבל נגמר עם הראש עמוק בחול.