בדיוק כמו בפעמים שבהן בחר את החייל האמריקני, המחשב והבלוגר ('You'), גם השנה המגזין "טיים" לא הצליח לבחור את הפרסונה האחת שעשתה לו את זה, אז הוא בחר את "המפגין" - זה שעומד עם שלט בין כיכר תחריר לכיכר המדינה. מצד אחד, זה מרגיש כמו עוד התחמקות פוליטית של המגזין היוקרתי, אבל מצד שני, מדובר לא רק בפיתרון אלגנטי אלא בדגש מדויק על הכוח האמיתי שבשנה הכל כך מיוחדת שעברה עלינו הצליח להניע את האנושות, את הצרכן, את האזרח הקטן-גדול.
האמירה הזו של "טיים" שמה את קו ההפרדה בין המפגין לבין דפני ליף, בין מי שהקוטג' במקרר התייקר לו מול העיניים לבין מי שחבשה לעצמה כובע של מנהיגה בלי לדעת מה ההשלכות של פעולה כזאת. והיום, חודשיים אחרי ששככה המחאה, הטייטל "דפני ליף, מהפכנית" מצלצל כמו בדיחה שהצמיחה זקן.
פלאנט טרור
אחרי מכבסת המילים "תג מחיר", סופסוף כולם מיישרים קו ותולים לייבוש על החבל טי-שירט של "טרור יהודי". זה הגיע מאוחר מדי ומעט מדי, רק אחרי פגיעה משפילה בחיילי צה"ל וניתוץ סלע בראשו של קצין בכיר, שאולי אם יסחטו אותו ייצא ממנו מים, למרות שיהודים אדוקים כבר מזמן לא מאמינים בנסים אלא במעשים; אם תרצו, זהו מחירה של מחאה עקרה שהצליחה ללמד את כולנו שעם דיבורים לא קונים חיתולים.
המסקנה העצובה היא אחת: המפגין יכול להיות איש השנה עד מחר, אבל בלוק אחד בראש כואב יותר מחצי מיליון אנשים בכיכר. אבל דווקא התגובות - המתונה של ביבי והקיצונית של פואד - הוכיחו שהנץ יכול להפוך ליונה והיונה יכולה להפוך לנץ, תלוי באיזה קן הוא דוגר.
על הסכין
הזקן של מתיסיהו מספיק לשמונה ימים. אחר כך הוא יורד מהפנים, מעורר ספקולציות בענייני אמונה, מצויץ עם פתיל תכלת בטוויטר. מתיסיהו, למרות שהוא ראפר נוקב וחד, יושב על משבצת המפגין של "הטיים", זה שמבין את כוחה העולה של הרשת החברתית, שולח את לחמו על פני מי האינטרנט, לרוב מאופק ומתון.
ההזדהות של עולם הדת ועולם החול עם איש כמו מתיסיהו, שמשתנה ומתגמש לפי האג'נדה ונטיות לבו, היא נס חנוכה בעולם שבו למחיר יש תג, לטרור יש לאום, לסלעים יש כתובת, ולפוליטיקאים יש לשון מחודדת וחסרת אחריות. אם תשאלו את מתיסיהו, "מי לה' אליי" היא לא קריאה שחייבת להיגמר במלחמה. לפעמים מספיק לכתוב על זה שיר.
הכי הכי בקטנה
כי הנס של המכבים זה לא פך השמן אלא מתיסיהו.