פעם, לפני הרבה שנים, נולד האינטרנט. ובאותו יום ממש נולד הטוקבק, אותה תגובה אמוציונלית או דעתנית שנועדה להביע עמדה, לעורר דיון, להיכנס בכותב או במושא האייטם או בערבים. עם הטוקבק הראשון נולד הטוקבקיסט, אותו אדם שיושב מאחורי המקלדת וכותב בשצף קצף את כל העולה על רוחו לגבי הטקסט, או בלי שום קשר לטקסט, או "ראשונה!!1". גם אם הוא היה זכר, גם אם הוא היה שני. ואז נולד הטוקבקיסט המכוער, שלמעשה מהווה שדרוג קל של הישראלי המכוער. הוא מגרבץ, יש לו כרס, הוא מחזיק שלט ביד אחת ואת הביצים ביד השנייה, אלא שעכשיו גם יש לו את כל הכוח בידיים.
בתקופת הפיגועים היה קל לבנות לאותו טוקבקיסט מכוער קלסתרון. הוא היה באסטיונר מהשוק, עילג, ידע לספור עד 5 ב-10, שנא מחבלים מתאבדים, הצביע ביבי, אהד מרחוק את בית"ר, שר במקלחת "הו הא מי זה בא". היה קל מדי לשרטט ולרחם, למתג ולהתרחק, לאפיין ולפחד. לפעמים גם היה אפשר להבין אותו, כי אולי היה לו יום לא טוב בבננות של שוק מחנה יהודה וגם הוא כמו כולם רצה לפרוק, אולי אפילו פינטז שמשהו פה במדינה המחורבנת של כולנו ישתנה.
הלכה הבושה
אבל היום הטוקבקיסט המכוער הוא כבר מפלצת. ולמפלצת הזו יש כבר הרבה ילדים, מפלצות קטנות ששמעו את התסכולים שלו עוד לפני שלמדו לינוק. ולמפלצת הזו יש פנים מאז שנולד פייסבוק, וכל אחד יכול להגיד מה שבא לו ואפילו לצאת פופולרי ואינטליגנט בתוך חוג החברים האוהד והמחבק שחושב בדיוק כמותו. וכשיש לך גרורות ואוהדים, יש לך גם לגיטימציה. וכשיש לך לגיטימציה, מותר לך הכל, גם מחוץ לאותה באסטה מטאפורית בשוק מחנה יהודה. והכי גרוע – הבושה נעלמת ומוציאה את האמת העירומה. והעירום שמתגלה – לא רק שאינו חינני במיוחד, הוא אפילו דוחה.
תגובות השנאה נגד דעותיו הפוליטיות של סער סקלי "מהאח הגדול", הטוקבקים השטניים נגד תאונת האוטובוס שגבתה את חייהם של שבעה ילדים פלסטינים, והנאצות בעקבות שחרורו של פעיל הג'יהאד ששבת רעב ממעצר מנהלי, הם הסלמה בגזרת הטוקבקים וחריגה מגבולות הלגיטימציה. לקבוע שאין מקום לדעה עניינית רק משום שהיא דעת מיעוט, זו המתה ללא שום חסד של כללי ועקרונות הדמוקרטיה. לראות תמונות של ילדים בפייסבוק ולידן מילים כל כך בוטות ורעילות, זה כבר מחזה שטנה כמעט סוריאליסטי, שגורם לאדם השפוי להצטמרר.
התגובות האלה נולדו איפשהו והשתכללו עם ההיסטוריה, אבל מעידות על מחלה שורשית הרבה יותר: החינוך בבית לא יכול להשתנות ברגע, כי הוא מועבר מדור לדור במסורתיות אדוקה, שמגובה במעגל חברתי שמאמין וחושב בדיוק כמו האבטיפוס של אותו טוקבקיסט. אבל את הילדים האבודים האלה עדיין אפשר להציל. החינוך בבתי הספר חייב לתת את הקונטרה, עם פחות לימודים ויותר חינוך. עם כל הכבוד לשיעור בהיסטוריה, יותר דחוף להבין את המניעים והמהלכים שהובילו לאותה היסטוריה, אחרת העתיד שלנו ימשיך להיות לופ אינסופי של שנאה וקיצוניות.