שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. כולם – פרשנים, אדומים, צהובים – כולם מדברים על סיום ההגמוניה האדומה בעיר אחרי ארבע שנים. בעצם, רק אלה שמדברים על המשחק אומרים את זה. כי הסיפור באדום הוא בכלל אלי טביב והקהל. והסיפור בצהוב הוא אימפריה מרוסקת. הפועל כבר לא רצה לאליפות אלא מדדה בשביל לשמור לעצמה את הכרטיס לאירופה. מכבי נאבקת עם מועדוני דרדלה כמו רמת השרון ועכו על מקום בפלייאוף העליון. פלאפל ג'ינה מתמלא באוהדים משני הצבעים. אנשים רעבים שמים בפיתה יותר עמבה מקטשופ. מישהו מחוץ לאצטדיון מכין חזיז ארוך טווח. בתוך האצטדיון אנחנו אפילו לא מסוגלים לנחש שזה יקרה.
חצי שעה לפני הדרבי. טביב ופמלייתו נכנסים לאצטדיון. הצהובים מעודדים אותו. האדומים שרים "שיהיה טביב למכבי" ברפרור עוקצני לאחד משירי השואה המפורסמים של שער 4. אוהד שעומד לידי יורק לכיוון הכללי של הבעלים ממיאמי. אם טוטו תמוז יהיה חד כמו הבחור היורק, נצא קטשופ. טביב מחייך. האוהדים תוססים. זה שהכין חזיז משחרר אותו בדיוק מדהים לתוך שער 11. באתרי הספורט מדווחים שאוהדת מכבי נפצעה. הקהל האדום משולהב, קשה לעצור אותו. האש אוחזת באביזרי העידוד של אוהדי מכבי. אם טוטו תמוז יהיה חד כמו הבחור היורה, יהיה בסדר. נורת אזהרה ראשונה נדלקת אחרי שהקהל האדום מתפוצץ משמחה בעקבות הצליפה הנדירה ורק מעט אוהדים באדום עוטים על פניהם ארשת רצינית.
הדרבי מתחיל. שער אדום בדקה הראשונה נפסל בצדק בטענת נבדל. המחצית הראשונה מתנהלת בעצלתיים. שליטה אופטית של הפועל. פנדל, שהיה או לא היה, מעניק למכבי שער, או "חצי גול" כפי שטען אחד משחקני הפועל בסיום. האוהדים חמים לסירוגין על טביב ועל השופט מנשה משיח. תחושת קיפוח מצד השופט, כנהוג אצל אוהדי הפועל, מקבלת תוקף מכרטיס צהוב לדגל לנבדל, מדקה לדקה. מפלס הלחץ עולה. חזיז שנשלף במערכה הראשונה נגמר בהשלכת חפץ, ככל הנראה מצת, על ראשו של אלירן עטר במערכה האחרונה. העצבים חורגים מעבר לכל פרופורציה. הדרבי אבוד, אבל בניגוד לתמיד אף אחד לא רוצה ללכת הביתה.
שריקת הסיום. אביחי ידין וסלים טועמה, שהורחקו בתוספת הזמן, רצים באמוק לעבר משיח. הסכר נפרץ וקשה למצוא בכל יפו אצבע של ילד הולנדי. האוהדים, עדת מאמינים בני מאמינים, רואים את השחקנים מגיבים כך ומקבלים את הלגיטימציה לפתוח בפוגרום. מאות אוהדים בשער 4 – שאותם צריך לגנות, להחרים ולהעיף לכל הרוחות מהיציעים – משליכים מוטות, כוסות שתייה, חפצים אישיים. ביתר השערים האדומים מסתפקים בקללות לעבר השופט המבוהל, הבעלים המרוחק, הצהוב הצוהל. זו אותה לגיטימציה שהגיעה מהתקשורת המחבקת מדי, מהקונצנזוס שלפיו בעשור האחרון מדובר בקהל הכי טוב בארץ, מהמחאה ה"אינטליגנטית" כפי שמתארים אותה הפרשנים כנגד טביב, מהתפיסה העצמית המתנשאת שלפיה הפועלים אינם בית"רים.
חצי שעה אחרי שריקת הסיום. מנהל האצטדיון מכבה את האורות. מישהו לחש לו באוזן שזה מה שיגרום לאוהדי הפועל להתפזר. אבל לא, הקהל רוצה ראש. וכאן צריך לשים בצד את האוהדים שהשליכו חפצים ולהתמקד בזעם החוקי אך חסר תקדים של רובו המוחלט של הקהל. זה לא ההפסד בדרבי, אלה לא החגיגות בצהוב ממול, זו לא ספירה של ארבע שנים שמתחילה מחדש. זה משהו גדול יותר, עוצמתי יותר. השופט שלא הצליח להשתלט על המשחק, הבעלים שלא יצליח לזכות בלב הקהל, העונה המפוספסת, השובע אחרי שנתיים מפוארות, העובדה שלא סופרים אנשים שחיים את רוח המועדון כל כך הרבה שנים, חוסר האונים של אנשים שמשלמים על מנוי בדמיהם ובדמם ובסוף הם תלויים בהחלטות של שופט, שחקן, בעלים, יו"ר התאחדות.
בדרך הביתה, נוסעים לאט. ובסוף הכל מתנקז לערב אחד של טירוף; לערב אחד שבו נחצים הגבולות האדומים; לערב אחד שבו כולם יודעים שהעונש יהיה כבד ולבלומפילד לא ניכנס בקרוב; לערב אחד שנחרט בדפי ההיסטוריה של המועדון והכדורגל הישראלי; לערב אחד של אובדן תמימות ושפיות וחשק וסבלנות, לערב אחד שבו נצרבת צלקת אדומה ועמוקה בלב; לערב אחד שבו חייבים לשנות במעט את השורה המפורסמת של אריק איינשטיין ל"ואיזה מסוכנים האוהדים שאוכלים להם ת׳לב"; לערב אחד שבו גם מי שלא השליך חפצים לעבר השופט, צריך לנשום עמוק, להתבונן על עצמו מהצד, להבין שהוא חלק מהפוגרום הזה בדיוק כמו שהוא מקבל קומפלימנטים של עידוד גם אם הוא רק מפצח גרעינים ביציע או צופה במשחק דרך הטלוויזיה – ולהחליט שזו הפעם האחרונה.