תאשימו את הרוח של קורזיץ, תאשימו את המזרן של אריק, תאשימו את הקרקע של שטילוב. יאללה, תהיו ישראלים טובים ותאשימו מישהו. רצוי בכיר וזקן ולא רלוונטי, ורשביאק למשל. הספורטאים שלנו יגיעו לנתב״ג ובמקום זרי פרחים יחכו להם מיקרופונים שירצו לשמוע צער, אכזבה, חרטה, אולי הבטחה לעתיד טוב יותר, ואם יתמזל מזלם גם יופנו אצבעות מאשימות ופרישות מפתיעות.
והמצלמות יחפשו דמעה. אבל בקושי יגעו בספורטאים, כי הם קדושים מעונים שכבר עשו דבר או שניים בתחרויות גדולות והגיעו להישגים שגרמו לכולנו לסגוד להם ולהדביק להם תכונות של גיבורי על. ובקרוב מישהו יילך הביתה. ומאוחר יותר יתחילו לדבר על האולימפיאדה הבאה, על המדליה המיוחלת של טומרקין בעוד ארבע שנים, על איזה ג׳ודוקא שהתחשל בלונדון בשביל להביא לנו כבוד בריו. והברברת האולימפית תמשיך בדיוק בנקודה שהיא הפסיקה.
אבל בינתיים לונדון חיה ובועטת. לצד האשמים שאנחנו כל כך רוצים לתלות אחד ליד השני בכיכר העיר, ולצד הספורטאים המאכזבים שבא לנו לחבק, עדיין צריך למלא עמודים שלמים על האולימפיאדה, נכון? ובכן, ממש כאן מתחיל החיפוש המביך אחרי הסיפור הגדול הבא שיש לו שורשים עבריים. נגמרו לנו הצברים והעולים החדשים בעלי תעודת הזהות הכחולה, אז אנחנו הופכים באחת למדור לחיפוש קרובים.
לונדון 2012 עשתה לנו איפון ב-43 שניות
פתאום אנחנו מגלים שיש לנו שייטת ניו זילנדית עם קרובי משפחה בישראל, מתעמלת שמביאה מדליה למולדתה בניכר כשברקע צלילי ״הבה נגילה״, יהודייה שזוכה בזהב ומזכירה את אסון מינכן. ואנחנו מחבקים אותם כאילו היו משלנו, בשר מבשרנו, מדליה ממדליותינו. והנה, השרירים היהודיים כבר לא באמת מגיעים חלש יותר, איטי יותר, נמוך יותר. אין דגל ישראל, אין המנון לאומי, אבל יש גאווה.
כשהכדורגלן הישראלי רק התחיל לכבוש את אירופה - הרבה לפני שכל צ׳יקמוק שמנשק לראשונה את המזוזה בקרית שלום יוצא להשיג דרכון אירופי בשביל לשחק בליגה השלישית בפולניה - העיתונים בישראל חגגו כאילו הם בעצמם קיבלו חוזה בזלוטים. כל הוצאת חוץ שהתחילה מהלך ונגמרה בשער, תוארה כאילו הישראלי שלנו הבקיע שלושער באנפילד. אחר כך הגיעו הפרודיות ואז גם ההתפכחות. לונדון 2012 - יותר משהחזירה אותנו 24 שנים אחורה מבחינת הרמה ומיעוט ההישגים, היא בעיקר עשתה לנו איפון ב-43 שניות בכל הנוגע לתרבות הספורט של ישראל. וזה כבר עניין של מנטליות דפוקה, עניין של שורשים.