לא מבינה אנשים עם פטיש לכפות רגליים, תסלחו לי. בעיניי זה כמו שלבנאדם יהיה פטיש לנזלת: הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר למין?
הסיפור של "עזרא לנדרובר", האיש שבשנות התשעים נטפל לכפות רגליהם של בחורי ישיבות תמימים, עושה לי בחילה לא רק בגלל הפסוריאזיס שבעניין, אלא בעיקר משום ששוב נחשפת פרשה של ניצול מיני בישיבות, תופעה שהיום כבר לא מפתיעה אף אחד, לצערנו.
זהו, חלפו הימים שבהם מוסדות חינוך דתיים לבנים בלבד נחשבו לשיא הרוחניות והטוהר; היום כבר ידוע שדווקא שם, בהיעדר נשים בצוות המחנך כמו גם בכיתות, יכולים לקרות דברים איומים. ובכל זאת, אולי הפעם כדאי לציין שהסוטה אינו רב: בניגוד לטיפוסים כמו הרב מוטי אילון, הרב זאב קופולביץ' והרב עזרא שיינברג, למשל, אדון "עזרא לנדרובר" היה סתם בחור עשיר בן 30 בערך, שבשנות התשעים נהג לצוד בשר צעיר בישיבות.
"אז חשבנו שהוא אינפנטיל ושאנחנו מנצלים אותו", אמר לי השבוע א', תלמיד ישיבה שבילה איתו בזמנו. "היום אנחנו מבינים שהוא זה שניצל אותנו".
* * *
לפני שנמשיך, אני רוצה להגיד משהו: יש לי המון כבוד לדת. המון. ודווקא בגלל זה אני חושבת שצריך לדבר על כל מה שקשור בה בלי צנזורה ובלי פחד כי אם יש משהו שדת לא אמורה לעשות, זה לגרום לבני אדם סבל. אני חושבת שבעיקר אנשים מאמינים צריכים לבער את האומללות מקרבם, ובגלל זה חשוב מאוד שתלמידי ישיבות יתחילו לאונן לאלתר.
אני לא בטוחה אם חילונים יודעים זאת, אבל רבנים מתייחסים לאוננות כמו אל רצח. אני לא מגזימה: רבנים מטיפים לתלמידיהם שמדובר במעשה המקביל לשפיכות דמים, לא פחות. בספר בראשית מסופר על אונן בכור יהודה שמת לאחר שאונן, ומכאן גזרו חז"ל שכל מי שמאונן – דינו מיתה. עכשיו רק תחשבו על נערים חרמנים בגיל ההתבגרות ששומעים מרבניהם הנערצים שאם יאוננו דינם מוות, ותבינו את הלחץ הנפשי והפיזי שבו הם נתונים.
אני לא הייתי מודעת להטפות הרבנים בנושא, עד שלפני כמה שנים ראיינתי את חנוך דאום, שהתוודה בכנות ובפשטות שהאיסור לאונן בישיבה הרס לו את החיים. הייתי בשוק: הרי את השירות הלאומי שלי עשיתי בישיבה התיכונית כפר הרא"ה כך שהייתי די מעורבבת עם נערים מתבגרים. אבל על הסוד הזה איש לא דיבר.
מסתבר שנערים דתיים רבים אכן מעבירים את שנות התבגרותם בלי לאונן, ואלה שלא עומדים בזה – פוחדים פחד מוות, פשוטו כמשמעו.
עכשיו ודאי תשאלו – אוקיי, אבל מה הקשר ל"עזרא לנדרובר"? ובכן, מיד נגיע אליו, אבל קודם בואו נכניס למשוואה עוול נוסף שהתרחש בישיבות התיכוניות לפני שנים: המרחק מהמשפחה.
* * *
מקובל לחשוב שפנימיות נועדו לילדים ממשפחות קשות יום, אבל בכל מה שקשור לישיבות תיכוניות, המצב שונה. בציבור הדתי, עד לפני כמה שנים דווקא בני הטובים הם שהגיעו לישיבות עם פנימייה, ואילו התלמידים הפחות טובים נאלצו להירשם לתיכונים מקצועיים שבהם אכן חוזרים הביתה מדי יום.
הישיבות הטובות התנהלו בתנאי פנימייה מתוך מחשבה שזו הדרך, שרק ככה יהיה אפשר לפקח ולשלוט על חינוכם והתנהגותם של התלמידים. תוסיפו לזה את האופציה ללמוד בחברותא לתוך הלילה – והנה לכם נוסחה שבציונות הדתית החשיבו בזמנו למנצחת.
איך הורים נורמטיבים מסוגלים לראות את ילדיהם רק כל שבת שנייה דווקא בתקופה הכי רגישה ומורכבת בחייהם – זה משהו שאני לא יכולה להבין, בטח לא כאמא. אבל זו הייתה הנורמה בקרב האליטות דאז: הילד עומד לסיים בית ספר יסודי? יאללה בוא לסיור ישיבות שלאחריו תסמן את הישיבה הנבחרת, תארוז תרמיל ותיפרד מהוריך לשלום.
עכשיו בואו נסתכל על התמונה המלאה: נער בן 16 גדל לבדו בישיבה תיכונית בלי משפחה, בלי בנות, בלי לאונן; האם מישהו חושב שבדידות רגשית וסערה הורמונאלית שאינה באה על סיפוקה – מובילות לדברים טובים? הנערים האלה חיפשו הרפתקאות וריגושים, ו"עזרא לנדרובר" זיהה את המצוקה, את החוסר.
הפרשה עלתה השבוע לכותרות בעקבות קבוצת פייסבוק שנפתחה במטרה לאתר את אותו עזרא. לפי הדיווחים, הסוטה עם הפטיש לכפות רגליים נהג להגיע לישיבות תיכוניות ברחבי הארץ עם ג'יפ יוקרתי, פלאפון ואקדח. הוא היה לוקח אותם לעשות "על האש", מרשה להם לירות, ובאופן כללי - עוזר להם להפיג את השעמום והבדידות.
הם בתמורה היו צריכים לעלות על גג הג'יפ, לשכב שם על הגב ולחלוץ נעליים בזמן שהוא – מה הוא עשה בעצם? "הוא פשוט היה תוקע את הפנים שלו בכפות הרגליים", נזכר א'. "הייתי איתו פעמיים, אבל אמרתי לו שאני לא יכול להוריד נעליים כי יש לי פצעים ברגליים, נראה לי שהוא נגעל ממני. כנראה שכבר אז הבנתי שזה לא בסדר, ובכל אופן זה עבד: הוא הניח לי.
"אני זוכר שאני ועוד כמה חבר'ה נסענו איתו ליער באזור צפת, קנינו בשר, וחבר שלי אמר לי – אין מצב שאני עולה לגג שלו הפעם. אבל כשעזרא ביקש ממני לנהוג ואמר לחבר שלי לעלות לגג, הוא עלה. נראה לי שנערים הרגישו שהם חייבים לעשות את זה, כאילו כל אחד ידע מה התפקיד שלו: עזרא בא ושופך עליך כסף, ואתה צריך לעלות לגג. מאחורי האוטו היה לו סולם קטן מחובר לרכב, והוא היה עומד עליו ושם את הפנים שלו בכפות הרגליים של החבר'ה".
ל- א' חשוב לומר ש"אנחנו לא גייז או משהו, מבחינתנו לא היה כאן שום דבר מיני". גם ג', בחור נוסף שאיתו דיברתי, ביקש להדגיש ש"לא הרגשנו מנוצלים, להפך, הרגשנו כאילו אנחנו אלה שמנצלים אותו".
היום הם חושבים אחרת: "לילה אחד התעוררתי וראיתי שאני מחוץ לג'יפ, ובבוקר התעוררתי בג'יפ, אז לכי תדעי מה היה שם", אומר א'. "בבוקר היינו פשוט מסטולים, אבל לא מסטולים של כיף, היינו גמורים כאלה. כשהיינו איתו לא היינו בהכרה, היום ברור לי שהוא שם לנו משהו בנרגילה.
"בפעם השנייה שנסעתי איתו, זה היה בשביל להרביץ לו. התארגנו כמה חבר'ה, התקשרנו להזמין אותו. אבל אחרי שעלינו על הג'יפ הוא קלט את החבר'ה הגדולים שבפנים והבין שלא באנו בשביל נשנושי רגליים. הוא הלך רגע לצד, דיבר כאילו בטלפון ואמר – 'מצטער, יש לי פגישה דחופה', ונסע".
* * *
בדיעבד מתברר שמנהלי הישיבה ידעו על אדון עזרא, אבל איש לא חשב לטפל בזה, להפך; ברשת מסתובב מכתב ששלח מנהל בישיבת כפר הרא"ה להוריו של אחד התלמידים, שבו נכתב ש"אורחותיו של התלמיד רחוקות מאוד מרוח הישיבה, דבר שמפריע לנו בעבודתנו החינוכית. הלילה עזב את הישיבה בשעה עשר ושהה ביערות הכרמל עם גורם לא סימפטי עד שעות הבוקר וחזר רק בשעה שבע בבוקר. אין אנו רואים כל אפשרות להשאירו במסגרתנו".
איזה יופי: במקום לטפל במצוקה של התלמיד ולברר את פשר הקשר שלו עם ה"גורם הלא סימפטי", פשוט מעיפים אותו מהישיבה.
ומה עם "עזרא לנדרובר"? לפי השמועות הוא חי היום בנפאל, ונראה שהוא עובד שם באותה שיטה; רק שאת הג'יפ החליף באופנוע, ואת נערי הישיבות - בילדים נפאלים. אני מקווה שהוא ייתפס וייחקר, ולו בשביל שלא יוכל להמשיך לפגוע בנערים.
בינתיים תנאי הפנימייה בישיבות בני עקיבא בוטלו, אבל נערים בישיבות עדיין לומדים בלי בנות בסביבה, והפחד לאונן חי וקיים. אין לי ציפיות גדולות מהרבנים, אבל אולי יום אחד הם יבינו שההפרדה המגדרית והאיסור לאונן - לא שומרים על הנערים אלא להפך.
ובאשר לעזרא - האם היום מנהלי הישיבות היו מטפלים אחרת בתלמידים שהתרועעו עם ה"גורם הלא סימפטי"? האם היו מתעניינים, בודקים, מנסים לעזור? התמיכה שמקבל עבריין המין הרב מוטי אילון מחבריו הרבנים, מוכיחה שלחלק מהרבנים בישיבות התיכוניות עדיין אין מושג איך להתמודד עם מקרים של ניצול מיני.
פקחו עיניים ושימו לב מה עובר על הילדים שלכם בישיבות, הורים יקרים. אם לא אתם, לא בטוח שיש מי ששומר.