ברגע שצירפו את המילה פופולרי למדע, כדי להפוך את מסקנות המחקרים לנגישות יותר, התחום הופקע מידיהם של החוקרים והפך למוצר שיווקי. נכון שמסקנות מרתקות יותר מביאות יותר תרומות ומימון, אבל יש מסקנות רווחיות יותר - הממומנות. אם יתברר שקפה או יין טובים ללב - מישהו כבר יגדיל את מחזור המכירות שלו, אם יתברר שקרינה סלולרית מהטלפונים לא מסרטנת - הרבה מאוד אנשים יהיו עשירים יותר.
וכך נפתח מירוץ חימוש אקדמי - מי ישיג את המסקנות הרווחיות והמעניינות ביותר, מי יכניס את המחלקה והאוניברסיטה שלו לעיתון ומי יצליח לסחוט מימון מטעם חברה מסחרית גדולה? הנתונים מראים שניסויים במימון תאגידים הם בעלי סבירות גבוהה פי ארבע להפיק מסקנות חיוביות מניסויים במימון פרטי או ממשלתי. הנתון הזה די אמין, אבל אם אתם מקבלים אותו כעובדה רק בגלל שהוא כתוב פה - הכתבה הזו תחסוך לכם הרבה כאב ראש.
בשבוע שעבר נחשפה פרשת זיוף מחקרים, מהגדולות שידעה האקדמיה בשנים האחרונות. הפסיכולוג דידריק סטאפל מאוניברסיטת טילבורג שבהולנד, שמאמריו פורסמו בכתבי עת מקצועיים רבים, זייף נתונים ובדה ניסויים בעשרות מחקרים. אגב, למרבה האירוניה הוא נודע גם בזכות "מחקרו" על צביעות. לא ברור מה מביא מדען מכובד לזייף את המספרים ולזעזע את המערכת, אבל סקירה של יותר מ-150 מאמרים שפרסם מראה שנראה כי מטרתו מלכתחילה הייתה בעיקר לקרוץ לתקשורת.
אבל הוא כנראה לא היחיד - בסקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, בו השתתפו יותר מאלפיים פסיכולוגים, עלה כי 70% מהם שיפצו את הנתונים וכשליש מהם סיפרו שחזו מראש ממצא בלתי צפוי. אחוז אחד הודה בזיוף הנתונים - וזה עדיין המון.
אם זה כתוב בעיתון זה בטח נכון
הבעיה נעוצה ביחסי הגומלין שבין החוקרים לתקשורת. אם מישהו מספר לכם על מחקר שהוא קרא בעיתון, זה אוטומטית הופך למקור מידע מהימן. לכן פרשת המחקרים המזויפים היא לא כישלון אישי של חוקר זה או אחר, אלא פגיעה מהותית באמון שבין הקהילה המדעית לכולנו. מדענים שמזייפים תוצאות לא שונים ממנהיגים רוחניים הממציאים פסקי הלכה מטעמים אישיים, פוליטיים, כלכליים או כל מניע אחר שאינו נובע מהסמכות שניתנה להם על ידי הקהילה.
חשיפת התרמית הזו רק חיזקה אצלנו תחושה שכבר התעוררה לפני כן. הרי משהו פה לא הגיוני - מסקנות סותרות מתפרסמות בהפרש של שבועות, ולפעמים אפילו בהפרש של כמה ימים בלבד, מחקרים סטטיסטיים מתבססים על מדגמים מגוחכים וכותרות מפורסמות על סמך חלקים קטנים מאוד ממחקרים לא מושלמים. למען הגילוי הנאות אני מוכרח לציין שעד לא מזמן הייתי כותב המון על מחקרים בשקל מהסוג הזה. ידעתי שמשהו במדע שם מפוקפק, אבל העדפתי להאמין שאסור להפלות מדע אחד על פני מדע אחר וששיטות מחקר מסוימות לא עדיפות על אחרות.
אבל כמובן שזה קשקוש. מדגם לעולם לא יהיה יעיל כמו מחקר אמפירי, ולא תמיד צריך להציג מסקנות כאילו הן סוף פסוק. נכון, לא כל דבר אפשר לחקור אמפירית, ולעולם לא אדע באמת מה הישראלים אוהבים לאכול לארוחת הבוקר, אפשר רק לערוך שאלונים לפלחים מסוימים באוכלוסיה ולהסיק לגבי השאר. החוקרים עצמם יודעים מה מרווח הטעות ומה הסבירות לדיוק, אבל כשזה מגיע לכותרות, אין מקום לסייגים - או שזה נכון או שזה לא נכון, ולמה שנפרסם משהו שהוא לא נכון?
באקדמיה הביקורת על מסקנות ומחקרים היא שמניעה את הידע קדימה, ואילו הכתבה חייבת להיות חד-משמעית, וכאן אנחנו חוטאים למדע ולכם הקוראים. הכותרת המקליקה מצדיקה כל מחקר אזוטרי והשורה התחתונה הפכה לחשובה יותר מהדרך. כך מצאנו את עצמנו מבולבלים יותר מכל מחקר, במקום שאלה יסייעו לנו להבין טוב יותר את עולמנו וגופנו.
על הקשר בין צבע השיער להיחלשות השקל
האפידמיולוג (חוקר מגיפות) בן גולדייקר מסביר את תחום עיסוקו בפשטות: "המדע של הכותרות המוזרות בעיתון". בהרצאה בפני צופי TED הוא הסביר שבהרבה מקרים מדובר בניסויים לגיטימיים כשלעצמם - הבעיה מתחילה בניתוח המסקנות והשלכתן על אורח חיינו. איך למשל הגיעו למסקנה שיין טוב ללב? לקחו כימיקל שמוצה מקליפת ענב אדום וטפטפו אותו על תאים מסורטנים בצלחת פטרי. במעבדה. בסביבה מבוקרת. מכאן עד לקבוע שהיין מכיל את הכימיקל, ולא איבד אותו בתהליך התסיסה, ושהכימיקל מצליח להיספג בגוף ולהגיע לתאים הסרטניים - זה לא מדע, אלא מדע בדיוני. ואלה עוד המחקרים היותר מדויקים.
כדי לדעת אם משהו טוב לנו, אנחנו מעדיפים לשמוע שניסו אותו על אנשים כמונו לפני כן. אבל לא מדובר במחקרים אמפיריים אלא במחקרים סטטיסטיים שמבוססים על מדגמים, ובמקרים רבים הם גם לא מייצגים. במחקר סטטיסטי אפשר להוכיח הכל - אפילו את הקשר בין צבע השיער של אבי להיחלשות השקל. אחרי הכל ערך הכסף יורד כל הזמן, וכולנו יודעים שככל שהשנים חולפות השיער מלבין וכך יש שני משתנים שנראה כי יש ביניהם קשר, אבל ביניהם עומדים עוד המון משתנים אחרים שמשפיעים יותר אבל נשמעים מסורבלים כל כך. לא עדיף פשוט לומר שהיחלשות השקל גורמת לשיער להאפיר? כולנו נופלים בפח הזה כל הזמן.
והחלק הכי מרגיז בכל הסיפור הזה הוא שזה די נפוץ להסתיר נתונים - לגלח כמה מקרים בודדים מהפינות כדי שהגרף ייראה נקי. לפעמים מסירים מחצית מהתוצאות כדי ליצור מובהקות. גולדייקר מדבר על הטלת המטבע - אם הרגולציה מאפשרת לי להסתיר את כל הפעמים שיצא לי "עץ", אני יכול בקלות לשכנע אתכם שהמטבע שלי נופל תמיד על "פלי". לדבריו, יש מחקרים שמסתירים אפילו יותר ממחצית התוצאות. זה קורה בגלל היעדר פיקוח, חמדנות וחוסר מודעות ציבורית, אבל בעיקר כי אנחנו לא טורחים לבדוק את המדע שמאחורי הכותרות - וזה הופך אותנו לטיפשים יותר ופראיירים לא פחות. כך לפחות קובע מחקר חדש שנערך עליי בזמן כתיבת הכתבה.
האם אתם מאמינים למחקרים? ענו לנו בתגובות