לפני כמה ימים יצא לי לעבור בלוד. לוד מרוחקת 25 קילומטר מהבית שלי בתל אביב. שתי שכונות במונחים של ברלין, פריז או לונדון. שני יקומים מקבילים במונחים של ישראל.
זאת הייתה הפעם השנייה שלי בלוד. כשהייתי חייל הייתי בדייט בלוד. ישבנו בקיוסק. זה היה הדייט פחות או יותר. מאז עברו יותר מעשר שנים. בזמן הזה נווה צדק הפכה לשכונת יוקרה, פלורנטין לשכונת בוטיק וסניף הבנק שלי ביהודה הלוי שינה את שמו מסניף יהודה הלוי לסניף "תל אביב סיטי".
אבל לא לוד. לוד נשארה לוד. וזה לא טור ביקורת על העיר לוד. גם לא על עיריית לוד. זה טור הלם מוחלט של נוסע בזמן. עליתי על רכבת ב-2016, וכשירדתי ממנה ראש הממשלה עדיין היה בן גוריון. והבניינים עדיין היו שיכוני אריה שרון. והנערים עדיין ישבו על הברזלים. מחכים.
בלי מפא"י תושבי לוד עדיין היו במעברות
בלוד מצביעים לליכוד. אבל הליכוד לא פה. הוא מעולם לא היה פה. ארבעים שנות ליכוד כאילו פסחו על לוד. זאת עיר מפא"י. השיכונים מפא"י, התשתיות מפא"י, הברזלים מפא"י. רק בשבוע שעבר פורסמו נתוני המדד החברתי של המשמר החברתי, שמדרגים את חברי הכנסת לפי נתוני הצבעתם על חוקים חברתיים. בעיתונים כתבו מי חבר הכנסת החברתי ביותר ומי חבר הכנסת הכי פחות חברתי, אבל זה לא מעניין. מעניינת המפלגה. מעניינת האידאולוגיה.
עשרת הח"כים החברתיים ביותר בכנסת הנוכחית: המחנה הציוני, המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, מרצ, המחנה הציוני, מרצ, המחנה הציוני, מרצ, המחנה הציוני, מרצ. עשרת הח"כים הכי פחות חברתיים בכנסת הנוכחית: ליכוד, ליכוד, ליכוד, הבית היהודי, ליכוד, ליכוד, ליכוד, ליכוד, ליכוד, ליכוד. ומי חבר הכנסת הכי פחות חברתי? מי חבר הכנסת שעושה הכי מעט, מכל מאה ועשרים חברי הכנסת, לצמצום הפערים החברתיים הרומאיים ממש בין אלה שיש להם מהבית לאלה שלעולם לא יהיה להם? ובכן, זוהי מירי "פריפריה" רגב.
לאחרונה הייתה לי שיחה עם חבר, סופר מזרחי שביקש שלא נזכיר את שמו. הוא רצה שאכיר בעוולות שנעשו למזרחים. אני מכיר בעוולות, אמרתי. כל יום של שלטון הליכוד הוא עוול אדיר למזרחים.
"לא", התעקש ידידי, "בעוולות ההיסטוריות. איך אתה מסביר את העובדה שיש רק שמונה אחוזים מרצים מזרחים בסגל הבכיר באוניברסיטאות?" "אותם שמונה אחוזים הם בזכות מפלגת העבודה", אמרתי לו. "ואילו ה-42 אחוזים החסרים חסרים בגלל הליכוד. ואתה תראה שעוד עשר שנות קינג ביבי שיעור המרצים המזרחים באוניברסיטאות יהיה אפס אחוזים".
כמו תמיד בשיחות האלה, השיחה גלשה מהר מאוד למעברות. נזכרתי בה כשהייתי בלוד. הרי בכניסה ללוד שכן פעם מחנה ישראל, מהמעברות הגדולות במדינה. המעברה חוסלה ב-1965. המדינה דאגה לכל העולים החדשים לדירות בפתח תקווה, ביהוד ובלוד. המדינה, שמנתה אז כחצי מיליון תושבים, רובם עולים חדשים בעצמם, דאגה לרווחתם, תעסוקתם, בריאותם, חינוכם ושיכונם של כמיליון עולים. שיא עולמי והיסטורי.
אם מירי רגב ואריה מכלוף דרעי היו אחראים על קליטת העלייה ההמונית של שנות החמישים והשישים, תושבי לוד היו מצטופפים עד עצם היום הזה בפחונים של שיכון ובינוי מקבוצת אריסון. ובמקום משטר הצנע שהנהיג בן גוריון, ארגוני סעד של המגזר השלישי היו מקוששים תרומות מזון בסופרמרקטים כדי להאכיל את העולים לקראת פסח. ומי מבין העולים שלא ידע עברית מהבית, בניו ובני בניו עדיין היו מדברים במבטא וכותבים בשגיאות.
כי מפא"י אמנם הייתה מפלגה נפוטיסטית, אבל הליכוד הייתה ונותרה מפלגה אוליגרכית. יחי ההבדל. יחי השמאל הנרדף.