מורי ורבי פרופ' גבריאל מוקד דקלם לי פעם שיר לכת פולני שהוא שר יחד עם ילדי יאנוש קורצ'אק בגטו ורשה. "תראה מה זה", נאנח גבריאל, "מכל ארבע מאות הילדים ששרו בגטו, אני ככל הנראה היחיד ששרד".

"הנאצים רצחו את כל ארבע מאות הילדים?" שאלתי בחלחלה. גבריאל הופתע. "הנאצים? לא יודע אם הנאצים. זה היה מזמן. כולם מתים. יש סרטן, יש קרישי דם. מה זה חשוב אם הנאצים הרגו אותם או קרישי הדם? הם היו ילדים – ואינם!"

מדינת ישראל מבזה את זכר השואה

מחר יעלו תלמידי התיכון על במות אולמות ההתעמלות ויקריאו בהוד נוגה את שמות קרובי משפחתם שנספו במחנות. "מעולם לא זכיתי להכיר", תבכה עלמה בת 16, "את דוד סבי, לייב מנדלבאום, ואת אחות סבתי, שרה רוזנבאום, ואת אמה, פאניה רוזה". כאילו שאלמלא הייתה נרצחת בידי הצורר הנאצי, הנערה בת ה-16 הייתה זוכה להכיר את אם סבתה פאניה רוזה בת ה-144.

וזה עוד בתיכונים. השואה בישראל מתחילה כבר בגיל גן חובה, כאילו שילד בגן חובה יכול ללמוד משהו בעל ערך מהשואה, משהו שאינו פחד קיומי. בבית הספר היסודי כבר עונדים טלאי צהוב, כדי לסמן לילדים שהם עדיין מסומנים, בדיוק כמו אבותיהם. מסע הכומתה הזה מגיע לשיאו, כמובן, בהתעטפות המסורתית בדגלי ישראל באושוויץ. כן, מדינת ישראל זוכרת את השואה דרך הדגל. זה היה אירוני אם זה לא היה טראגי.

אני לא טוען שאין חשיבות, אוניברסלית ולאומית, לזכר השואה. אבל יום הזיכרון לשואה כבר מזמן אינו הכרת ההיסטוריה, אלא חגיגתה בראש חוצות. עם התמעטות ניצולי השואה עצמם, כך האומה הישראלית כולה הופכת ליותר ויותר ניצולה. וככל שהולך ונשכח הזיכרון עצמו, כך מדינת ישראל הופכת את השואה ממאורע היסטורי למצב קיומי טרנס-היסטורי, מטראומה לפסיכוזה.

לפני מספר שנים התפרסמה תמונה שהפכה למם אינטרנטי: תחת הכותרת "מי רוצה להרוג אותנו?" יוצאים חיצים המובילים ל: "פרעה", "יוונים", "המן", "נאצים", "ערבים". כל החיצים הללו מתכנסים למסקנה האחת: "מה אנחנו צריכים? אנחנו צריכים מדינה". תרשים הזרימה הזה, שמשקף יפה מאוד את עמדת ממשלת ישראל כלפי השואה, נתלה על לוח מודעות בגן ילדים בחולון.

"מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים", כתב ב-1988 פרופ' יהודה אלנקה ז"ל, ניצול אושוויץ, במאמרו החשוב "בזכות השכחה". "מיעוט הטוען 'זה לעולם לא יקרה עוד', ורוב מבוהל וחרד הטוען 'זה לעולם לא יקרה לנו עוד'... איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן.

בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – 'זכור'! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? 'זכור' יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת... איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה'זכור' ההיסטורי על חיינו".

האמת צריכה להיאמר: מדינת ישראל מבזה את זכר השואה. כשאני שומע את ראש הממשלה מטפטף אותה כמו טפטפה כדי להצדיק איזו מדיניות חוץ או פנים, או היעדר מדיניות חוץ או פנים, אני מתחלחל מבושה. מדיניות צריך להצדיק עם העתיד, לא עם העבר, ובטח שלא עם השואה ובטח ובטח שלא עם סבתא שלי ז"ל.