שתי שאלות מרכזיות מעסיקות אותי במהלך ההריון הראשון שלי. הראשונה היא איך אצליח למען השם לשרוד את הלידה - לצערי לא ניחנתי ביכולת גבוהה של נשיאת כאב - אבל כרגע אין לי עניין להתעכב עליה. השאלה השנייה היא האם ייצא לי תינוק חמוד.
נולדתי מכוערת. באמת. אפילו אמא שלי מודה בזה. "כולם הגיעו לבית החולים ואמרו לי איזו תינוקת יפהפיה, ואני ידעתי בלב שאת לא יפה", הייתה אומרת לי מאז ומתמיד. זה נשמע נורא, אבל אין מה לדאוג: לא גדלתי באווירה של דיכוי הורי, פשוט אמא שלי – כמו שהפכתי אני בעצמי להיות בעקבותיה – היא לא אדם שנותן לרגשות שלו לבלבל אותו. היא יודעת מה שהיא רואה, ומה שהיא ראתה כשנולדתי היה תינוקת מכוערת.
אני מסתכלת בתמונה הראשונה שלי, ואובייקטיבית, אין חן בתינוקת שהייתי: גבה מחוברת, פנים רזות והרבה שיער שחור. תוך כמה חודשים הלחיים התמלאו, ואמא מספרת לי בגאווה איך הפכה להיות מאותן אמהות שזוכות לקבל אישור ציבורי על חמידות הצאצא שלהן, והייתה מתבקשת לעתים תכופות לעצור את העגלה ברחוב ולאפשר לקהל העוברים ושבים להתבונן בפלא שבתוכה. איך אצליח להחזיק מעמד, אני חושבת לעצמי בעצב, אם אתהלך ברחוב עם עגלת תינוק, ואנשים יחלפו על פניו באדישות? כמה נורא יהיה לדעת שהתינוק שלי (האהוב! האהוב! זה לא יהיה מוטל בספק!) הוא באופן אובייקטיבי לגמרי תינוק לא חמוד?
אני לא עיוורת
נו, ברור שיופי זה לא הכי חשוב. איך אני אתכם, זה לא חשוב בכלל. העיקר שיהיה בן אדם, בחיי. אלא שבתור רך בן חודשיים, תסכימו שאין הרבה דרכים לשפוט אופי של ילד. עוד מוקדם לומר עליו אם הוא סובלני וסבלני, אוהב אדם ושוחר שלום; אין אפשרות לדעת אם יש לו חוש הומור, אם הוא חבר טוב, אם ניחן במוח חריף או בכישרונות בימתיים יוצאי דופן. הקריטריונים היחידים לפיהם ניתן להעריך איכויות של תינוק בגילאים המוקדמים הם האם הוא "נוח" – סוגיה מטרידה לכשעצמה – והאם הוא אסתטי.
כולם אומרים "זה לא משנה, בעינייך הוא יהיה הכי יפה בעולם". אני לא מאמינה בזה. כלומר, אני בטוחה שאמצא אותו ראוי לאהבה בלי שום קשר לחמידות שלו, וסביר גם להניח שהמראה שלו ימצא חן בעיניי באופן סובייקטיבי. אבל כמו אמא שלי, אני לא עיוורת, ואם יהיה שם תינוק לא חמוד – אני אראה תינוק לא חמוד, ואני חוששת להודות שזה יפריע לי. בטקס סיום י"ב שלו, שבעזרת השם יתקיים באביב 2029, אני מקווה שאוכל להיות גאה על הישגיו הלימודיים או על הפופולריות שלו בקרב חבריו. אבל בקיץ הקרוב כל מה שיהיה לי להציג לעולם הן לחיים שמנמנות, עיניים יפות וחיוך מואר – ואם לא יהיה לו לפחות אחד מאלה, חוששני שיהיה קשה לשווק אותו כהצלחה מסחררת.
אז אני מסתכלת שוב בתמונה הראשונה והלא-מצודדת שלי, ואחר כך מדפדפת כמה עמודים קדימה, לתינוקת החביבה בת החצי שנה שהפכתי להיות. אם גם עליי נגזר לקבל תינוק לא חמוד כמו שקרה לאמא שלי, אני רק מבקשת שזה יעבור לו מהר, תוך חודשיים-שלושה ככה, כמו שקרה לי. ואם זה לא ישתפר והוא יישאר מכוער לתמיד – נו, אז באמת לפחות שיהיה בן אדם.