יש לי בעיה: אני לא רוצה לקבל את הגוף הישן שלי בחזרה אחרי שההריון יסתיים. כלומר, זה לא שאני מקווה שהעובר, שטח, ייצא ממני וישאיר מאחוריו את בטן הכדורסל הזו שלמה - זה יהיה מוזר ואפילו מדאיג. אני מתכוונת שהייתי שמחה אם הייתה אפשרות להישאר במעין הריון תמידי, לא פעיל, כזה שלא מנפיק תינוקות אחת לשנה, אבל משמר בטן בגודל של חודש חמישי-שישי ככה. זה היה יכול להיות מעולה בשבילי.
אין מה להגיד, ההריון הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי מבחינת מראה חיצוני – לפחות מאז גיל 20, אז הייתי בשיא שלי. אני כל כך מרוצה מהפיגורה החדשה, שאחת לכמה זמן אני נזכרת שהיא זמנית ומתבאסת. לא מבאסת אותי הידיעה שהלידה עומדת להשאיר אותי נבובה ושמוטה, אלא מכאיבה לי ההבנה שבלי הבטן הזו נראיתי פחות טוב. הרבה פחות טוב.
כששטח ייצא ממני ואקבל את הגוף שלי בחזרה, כולם יופתעו להיזכר שאני הרבה פחות מרשימה בגרסה הרזה שלי. האמת היא שבעשר השנים האחרונות ברזון שלי הוטל פגם: בטנון קטן ובלתי ניתן להסרה, שלטעמי תאם את מימדיה של אשה רזה והרה בחודש שלישי. היה דיסוננס לא נעים בינו וביני, עליו נהגתי לחפות באמצעות הטריקים הרגילים להסתרת בטנונים: חולצות מעט רפויות באזור הבטן או שמלות עם חיתוך בגזרה גבוהה. נמנעתי מלבישת ביגוד צמוד, כי כשעשיתי את זה היו קווי המתאר הדקים שלי נחשפים – ואיתם העוולה, הבליטה החזיתית המעליבה וחסרת הפרופורציות.
בחודשים האחרונים, לעומת זאת, אותו בטנון ממש זוכה ללגיטימיות ממנה לא נהנה מעולם, ובהיותו לגיטימי הוא מאפשר לי לחשוף בשמחה את הגזרה החטובה שבעצם אין לי באמת. קיבלתי מתנה: הסוואה זמנית של הבאג הכי גדול בהופעה שלי, ועוד בתירוץ מעורר אהדה כמו הריון.
עוד שני יתרונות להריון
ההריון נתן לי מתנה נוספת שחייבת שידובר בה: הציצים האלה. ברור לי שבעיני המסתכל מן החוץ לא מדובר במפגן יוצא דופן של נשיות שופעת, אבל בעיניי הם עצומים. אז ככה זה מרגיש כשיש ציצים? איך העזתי לצאת מהבית עם הפרונט הקודם? פתאום לכל חולצה יש צורה, פתאום חללי בד ריקים מתמלאים.
גם אבא של שטח חולה על הציצים החדשים, למרות שהוא משקר ואומר שזה ממש לא משנה לו. אסור להיקשר אליהם, אני מזכירה לעצמי, כי כמו שהם באו ככה הם ילכו, אבל מול המראה אני משחקת עם המחשוף שמעולם לא היה לי ושניתן לי בהשאלה, עד שילך ממני בשלב כלשהו ויותיר אותי – כך מבטיחות לי אלה שהיו וחזרו כדי לספר – עם הרבה פחות ממה שהיה לי קודם.
ופתאום אני שמה לב - אוי לא, שני טורים ברציפות שאני עוסקת במראה חיצוני. שטח עושה אותי נורא שטחית. העיקר שלא שטוחה.