אורי סלונים היה הבן אדם הכי אהוב שפגשתי בחיים שלי. אתם מכירים אותם, את האנשים האלה? כולם אוהבים אותם ולא תמצאו בחיים מישהו שיגיד עליהם מילה רעה. אורי היה כזה. מאז שאני זוכר אותו הוא היה כזה, ואני מכיר אותו מאז שהוא נולד.
אורי היה הבן דוד הראשון שלי. הוא היה צעיר ממני בשנתיים וחצי, כך שגדלנו יחד כמו אחים לכל דבר. היינו נפגשים כל שבת אצל סבא וסבתא וחופשים שלמים היינו ישנים אצלם או אחד אצל השני. אהבנו ללכת יחד לסרטים ("חבורת הזבל" וכאלה). היינו דבוקים אחד לשני במשך כל הילדות, כשבמהלך אותם שנים היינו מחלטרים בפני המשפחה המורחבת במופע מוזיקלי שחיברנו – כבר אז היה ברור כמה אורי אוהב לשיר.
כנערים החברות בינינו רק הפכה אמיצה ועמוקה יותר, וכך גם האהבה בינינו התעצמה. איתי הוא עישן את הסיגריה הראשונה שלו ואת הג'וינט הראשון שלו. אהבנו ללכת יחד לסרטים ("אימא סדרתית" וכאלה). שיתפנו אחד את השני בחוויית הנשיקה הראשונה, בהתאהבות הראשונה וכמובן באיבוד הבתולין. באותה תקופה הייתי קרוב אליו יותר מכפי שהייתי לרוב הנפשות הפועלות בחיי. אז גם המצאנו אחד לשני את הכינוי "קוזין", שהפך עם השנים לכינוי רווח בין כל בני הדודים, אבל עד היום אורי רשום לי בטלפון בתור "הקוזין המקורי". לא היה לי ספק שנשאר חברים כאלה טובים כל החיים. עד שנזדקן.
בשנת 2000, כשמלאו לאורי 20, הקמנו ביוזמה משפחתית משותפת את "לילה", מחלוצי הדאנס בארים של תל אביב. עבדנו זה לצד זה, לילה לילה במשך חמש שנים. אורי ניהל את המקום וייסד את אחד הליינים הכי פופולאריים בעיר. מבין צוות של עשרות אנשים וקהל קבוע של אלפי אנשים, רק בן אדם אחד הפך להיות קונצנזוס. היה בו משהו באורי, בקסם שלו ובקוליות שלו ובפשטות שלו ובאנושיות שלו, שכבש אנשים מיד. דווקא העובדה שהוא ממש לא ניסה להתחבב על אנשים גרמה לאנשים להתאהב בו כל כך. בנות נפלו לרגליו לא רק בגלל שהוא היה מוצלח ומוכשר וחתיך, אלא גם בגלל שעל אף שהיו לו כל הסיבות, הוא לא נפל לאגו טריפ. נהפוך הוא, אורי היה בחור צנוע, וכל פעם שהיללו אותו בפניו הוא היה מסמיק ממבוכה.
במשך השנים שעבדנו יחד, הקשר בינינו רק התחזק עוד יותר. אלו היו ימים קסומים ובלתי נשכחים שאנצור בליבי כל החיים. פעמים רבות היינו מסיימים משמרת, אחרי מסיבה שנגמרה לפנות בוקר, וממשיכים לבלות יחד. היינו מתראים גם בערבים החופשיים שלנו והמשכנו ללכת יחד לקולנוע. באופן אירוני הסרט האחרון שראינו היה "השעות". אני התמוטטתי ממנו אבל אורי לא התחבר אליו וגרס שהוא פילוסופי מדי ודכאוני.
לאורך שנות העשרים שלו אורי הספיק להחליף שלוש בנות זוג רציניות, איתן הוא גם התגורר. הוא גם הספיק ללמוד מוזיקה ב"רימון", קולנוע באוניברסיטת תל אביב (אותי הוא ליהק לתפקיד הראשי בסרט הסטודנטים הראשון שלו) וקופירייטינג אצל תרצה גרנות ז"ל. אורי פנה לתחום הקריאייטיב ומהר מאוד הפך לכוכב עולה בחברת הפרסום הנחשבת באומן בר ריבנאי.
ואז, בגיל 29, כשהוא מאוהב כולו ואוחז משרה נחשקת בביצים, אורי מגלה שיש לו סרטן. מהר מאוד הוא מבין שמדובר בסוג סרטן נדיר, או במילים אחרות – קטלני. מהרגע הזה והלאה החיים של אורי משתנים. כמו שיכתוב מאוחר יותר בשיר, "מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסרט אחר לגמרי". בעוד הוא עובר את הניתוח הראשון להסרת הגידול הממאיר, הבחורה לה התכוון להציע נישואין נוטשת אותו. עכשיו גם הלב שלו שבור.
חודשים ספורים אחרי, לפתע מגיחה לחייו הזמרת והשחקנית מיכל שפירא. הוא כבר ניהל איתה רומן שנתיים לפני כן, אבל חתך אותו די מהר בטענה שהגברת "משוגעת" מדי בשבילו. מיכל, שכבר הספיקה לפתח רגשות כלפי אורי בסיבוב הראשון, לא מוכנה להסתכל על המחלה כעל מעצור. היא אפילו מודה שזה סוג של טריגר וכי היא חשה מושיעה. מהרגע בו מיכל פורצת בסערה לחייו שוב, נכנסות לחייו עוד שתי אהבות קודמות – המצלמה והמוזיקה.
הקאמבק של אורי ומיכל מתועד ללא הפסקה מול מצלמות "בקרוב אהבה", הסדרה הדוקומנטארית בה הם כיכבו וכבשו את לבבותיהם של מאות אלפי צופים בכל המדינה. הדרמה של אורי ומיכל מקבלת ספוט מרכזי והופכת לחלק המרתק והמרגש ביותר של הסדרה, כשמצבו הבריאותי תופס חלק דומיננטי. בזמן הצילומים מיכל דוחפת את אורי לחזור לאהבתו מילדות, המוזיקה, אותה זנח מאחור כשפנה לתחום הפרסום.
הסדרה מסתיימת ואורי בן ה-30 יוצר, מנגן ושר מוזיקה משל עצמו. הוא מתחיל לנדוד עם מיכל ברחבי הארץ עם המופע המרגש שלהם, בו הם שרו לחוד וביחד ונהנו לא פחות מהקהל. אורי מתחיל לקבל מאות פניות בפייסבוק (וגם סתם ברחוב) מאנשים שמצהירים שהוא מקור השראה בשבילם. הוא מפתח קשר עז ואינטימי עם חולי סרטן רבים. אגב, חלקם עדיין שומרים על קשר עם הוריו.
גם בצל המחלה השחורה והארורה, אורי מצא קרן אור בהירה להתחמם ולהתנחם בה – השירה ובכלל כל חדוות היצירה. אורי כתב טקסטים מושחזים, לפעמים מבכים לפעמים מצחיקים, אבל תמיד בועטים בבטן הרכה. "ברוך הבא לחוג הסרטן, קודם כל אתה עומד למות, כל השאר כבר יבוא בקלות", הוא כתב, "זה לא מבחן זו הבחנה, זה לא אתגר לאמונה, זו רק המציאות". לפלייליסט המפורסם של גלגלצ נכנס הדואט של אורי ומיכל "מה זה עצוב" בשבוע האחרון לחייו. השיר הפך להיות מזוהה כ"הלוואי שתמותי" בגלל המשפט הראשון שלו, "אני אומר לך בשביל עצמך הלוואי שתמותי". השיר יטפס במעלה המצעד השבועי של התחנה מדי שבוע, אבל אורי כבר לא יזכה לראות את זה קורה.
היום, יום חמישי ה-22.12, ישודר בערוץ 2 הסרט התיעודי "הלוואי שתמותי", שמלווה חמישה חודשים מתוך חצי השנה האחרונה של אורי. הסרט מגולל את המשך סיפור האהבה המטלטל של אורי ומיכל, נכנס לקרביים של אותה מציאות אכזרית ומלווה אותם לאורך אותה תקופה קשה מנשוא. אנחנו מקבלים הצצה כואבת לטיפולים הזוגיים שעברו ולאורח החיים הבלתי אפשרי של אדם שקם כל בוקר ונלחם על חייו. מילולית.
החודש האחרון לחייו כבר לא תועד. אחרי הטיפול הקשה האחרון שעבר, שהיה המוצא האחרון, מצבו התדרדר, ולתעד אותו גבל בפורנוגרפיה. שבוע לפני מותו היה אמור להיערך מופע התרמה גדול בהשתתפות כמה מבכירי האמנים של ישראל, שכבר עמלו בחדר החזרות על שיריו של אורי. ברגע האחרון המופע התבטל. כמה ימים לאחר מכן חגג אורי יום הולדת 31. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. שבוע קודם הוא עוד ניגן על הטלפון שלו ושר לי את "Leaving on a Jet Plane" ואת "Let It Be", אבל ביום ההולדת שלו הוא כבר היה מאוד חלש. המילים האחרונות שאמרנו אחד לשני היו "אני אוהב אותך". מאמא שלי הוא נפרד במילים: "יהיה בסדר", מנסה לנחם אותה כי כנראה הבחין במבט הכואב בעיניה. זה היה אורי. קודם כל היה חשוב לו שכולם ירגישו טוב. אורי לא התעסק עם האלוהי, הוא האמין באנשים ורצה שיהיה להם טוב. פשוטו כמשמעו. אורי בעצמו היה פשוטו כמשמעו – האור של כל אדם שזכה לאהוב אותו.
איך מסיימים מעין "מכתב פרידה" שכזה? כל כך הרבה דברים לא סיפרתי עליו. לא סיפרתי איזה הומור שנון ומקאברי היה לו, איזו חברות מופלאה הייתה לו עם שלושת חבריו הטובים ביותר (כזאת שממש לא רואים כל יום), לא מניתי את כל מה שהוא הכי אהב לעשות וכמה כיף היה לעבוד עליו וכמה הוא אהב אוכל ומדע וטבע ועוד כל כך הרבה דברים שלא סיפרתי. אני מרגיש שאם אפסיק לכתוב כעת, אז זהו, אמרתי את שלי וכאן נפרדות דרכנו, אבל אין סוף. אורי'לה, אולי לא זכינו להזדקן יחד, אבל אתה תלווה אותי עד נשמתי האחרונה. הקוזין הכי אחי, האהוב והנדיר, אתה נצחי עכשיו ואני אתגעגע אליך לנצח.
הסרט "הלוואי שתמותי" ישודר ביום חמישי, 22.12, בשעה 22:15 בערוץ 2, ויהיה זמין לצפייה ב-makoVOD לאחר שידורו