הסוג המעצבן ביותר של ישראלים הוא זה שמתלונן על "הישראלים". רק הישראלים נוהגים כמו חיות. את צריכה לראות איך זה באירופה. רק הישראלים דוחפים, את צריכה לראות איך עומדים יפה באמריקה. אבל אם לשחק אותה אשת העולם הגדול, אגיד בתסכול שמכל המקומות, שגרת חיי הלילה של הישראלים היא המרגיזה מכולם.
אני נזכרת בנוסטלגיה בגיל 24. בכל שבוע היינו יוצאים למסיבה: חושבים יומיים קודם מה נלבש, מקדישים זמן לאיפור, נכנסים למועדון בידיעה שנכבוש את הרחבה, רוקדים שעות על גבי שעות למוזיקה שאנחנו אוהבים. היום אני בת 27, וכבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי לרקוד, אפילו לא מתי התיישבתי לבירה בפאב. לכל הדעות – ופניי נטולות הקמטים, שיערי השופע וגופי הגמיש יבהירו – אני לא מבוגרת מספיק בשביל שתקראו לי זקנה. היתרון היחידי שיש לבנות 24 עליי, הוא האפשרות לישון בשיעורים באוניברסיטה; הירדמות במהלך פעולות היום-יום היא הדרך היחידה שאפשר לצלוח את חיי הלילה בישראל.
רשימה ארוכה של מסיבות מחכה שאני אסמן "אטנדינג" ברשימת האיוונטס בפייסבוק, ולכולם אני מבטיחה "מייבי" אבל יודעת: "נוט גואינג", כמו שאני יודעת שהסיבה שכתוב ששעת התחלת המסיבה היא 23:55, רק כדי שהתאריך יהיה של יום קודם, ולא יחול בלבול. אבל בפעמים האחרונות שהגעתי ב-23:55 למסיבה, מצאתי עצמי עומדת בחוץ ומחכה לפתיחת השערים. וכשנכנסים למסיבה רק אחרי חצות, גם באמצע השבוע, כדאי מאוד שהבוקר אחר כך יהיה פנוי. עם כל הכבוד, יש לי שאיפות, ואבטלה היא לא אחת מהן.
אבל אפילו בימי שישי, שאחריהם מגיעה שבת ואפשר לישון עד הצהריים, אני לא מביאה את עצמי לכדי ריקוד. נאמר שהתפניתי בתשע מארוחת השישי המשפחתית. מכאן ועד היציאה מהבית מסתתרות שלוש שעות, שבהן הפיתוי לבחור במיטה ובסרט על פני האקשן שבחוץ גדול. שעות ההמתנה חסרת התוחלת מכניעות אותי תמיד. חצות זה פשוט מאוחר מדי.
מדינת דיסטורשן
אז אל תלכי למסיבה, תגידו, לכי שבי עם חברים בפאב. את יכולה לבוא בתשע וללכת לישון בשעה שלא תהפוך אותך למפלצת בבוקר שאחרי. הבעיה היא שיש לי חבר. כלומר, זו בעיה רק בעולם שבו פאב הוא מקום לא ידידותי למי שרוצה לשבת, לשתות ולשוחח עם חברים. אני לא צריכה להחליף מבטים עם אף גבר ולא מעוניינת בשירותים חשוכים לפעילויות אפלוליות. ברוב מקומות הבילוי הווליום מחריש אוזניים ולא מאפשר להתקשקש עם יושבי השולחן. אגב, מה שנכון בפאבים זה נכון גם בחתונות ובהצגות ילדים בקניון. נדמה שישראל נמצאת בדיסטורשן ענק, עקב נטייה להגביר את הרמקולים עד ייאוש. תקראו לי מפונקת, אבל את הצפצופים באוזניים כשחוזרים הביתה אני לא אוהבת.
ונאמר שאני רוצה לשבת בפאב, לשתות בירה עם בן הזוג ולהחליף מבטים בלי להוציא מילה, זה עדיין לא מבטיח בילוי מוצלח, כי את החוק שחוקקו במלוא רינה וצהלות על איסור עישון, אף אחד לא אוכף. פעם חשבתי שמי שמתלונן על עישון הוא בכיין, אבל הספיק לי שבוע בניו יורק בשביל להרגיש איזה כיף זה לחזור הביתה עם שיער צח מריח עשן ומחסור בצרידות.
כשאני נושאת בקול את התלונות האלה אומרים לי שזה בגלל שאני זקנה, או בגלל שאני במערכת יחסים. אבל אף לא יצאתי בשביל לצוד: המסיבות היחידות שהייתי יוצאת אליהן היו מסיבות גייז, ומעולם לא התחלתי עם גבר בפאב. גם מרבית חבריי, רווקים ותפוסים כאחד, מפסיקים לצאת באותה אינטנסיביות כמו פעם, ואני גם רואה איך במסיבות שאני משתדלת לערוך כמה פעמים בשנה בבית אנשים עדיין צמאים לריקוד. זה לא בגלל שאיבדנו את הרצון לעשות דברים כיפיים, זה בגלל שכל התנאים נגדנו. אתם צריכים לראות איך זה באירופה.