לקח קצת זמן עד שאנשים התחילו לשים לב ללי עוז כהן. במשך התקופה הראשונה בבית היה נדמה שלא ממש זוכרים שהוא שם, והוא בעיקר נשאר בתודעה כמתווך כביסה, לא מעבר לזה. אבל הימים בבית "האח הגדול" נוקפים, ובינות כל הצעקות, האלימות המילולית, העצבים, הלכלוכים והאגרסיות, פתאום לי עוז התחיל לבלוט מעל פני השטח כשושנה בין החוחים – ואם להיות פחות ספציפיים – כג'ק ניקולסון ב"קן הקוקיה".
השחיף הזה, עם השיער הארוך ובדיחות הקרש והמראה הגראנג'י שמתנהג כאילו הוא לא שם על אף אחד, מתגלה לא רק כשפוי היחידי שנשאר בבית, אלא גם כקול ההיגיון, כמופת של הגינות ויושר, שעדיין מצליח לא לצאת בוק כמו רם פרייס-סיטון. אפשר להשוות את לי עוז פחות או יותר לכל אחד מדיירי הבית, והוא תמיד ייצא עם היד על העליונה. דוגמאות? הוא הרבה יותר רהוט מג'קי, הרבה פחות עצבני מפרידה ונופר, הרבה יותר אמיתי ממרב ובטח ובטח הרבה יותר נאמן מליהיא. וזו בטח גם הסיבה שהוא נעלם מעינינו כל כך - הוא פשוט בחור רציונלי, חביב וארצי, רק עם טעם איום בבגדים.
אבא יהיה גאה
כנראה שבגלל זה הוא אף פעם לא עמד להדחה (אלא רק ביחד עם כל שאר הדיירים) והצליח להישאר עם ראש מעל המים. אבל לפני שבועיים משהו השתנה. בין הסלבריטאים שפקדו את הבית במשימת בית המלון הגיע גם אייל גולן. בין כל הדיירים שמחו דמעה כשהשיר "אמא" הושמע, היה גם לי עוז. הבחור השמח תמידית קרס ונשבר מבכי כי נזכר באמא שלו, שנפטרה כשהיה רק בן 12. וככה גילינו מי זה הבחור הזה שמסתובב לנו מול העיניים כבר חודשיים.
כשחושבים אחורה מבינים שהוא מההתחלה היה טוב כזה. משכין שלום, מעמיד במקום כשצריך ועושה מה שהוא יכול כדי לשפר לאנשים את מצב הרוח. ואז חוזרים אחורה וקוראים את מה שהיה לו להגיד על עצמו לפני שנכנס לבית המרושת במצלמות. הוא מעיד על עצמו שהוא הרבה יותר רגיש ממה שנדמה בהתחלה, והוא כמובן צודק. אם בהתחלה חשבנו שלי עוז נכנס לבית כדי להזניק את קריירת הסטנד אפ שלו, עכשיו ברור שהוא נכנס למסע יותר ארוך ומורכב מזה. לי עוז אמר שהוא רוצה שאבא שלו יהיה גאה בו, ורוב הסיכויים שאת המטרה הזאת הוא השיג. הוא לא מבזה את עצמו ולא נכנס למקומות שאחר כך, בפרספקטיבה של זמן, הוא יתחרט עליהם. הוא הדייר היחיד בבית שיוכל לצפות בפרקי "האח הגדול" אחרי שייצא ממנו מבלי להרגיש לרגע מבוכה. מקסימום הוא יבין שהוא פשוט חייב להסתפר.