אם אתם נוסעים ברכבת מדי פעם או אפילו כל יום, בטח עייפתם מהעיכובים, השביתות והאמינות הנמוכה של השירות. אתם בטח רוצים להיכנס לקרון ולהגיע בזמן. אבל האם הייתם רוצים לסיים את הנסיעה בתאונה? האם אתם סומכים על עובדי רכבת שמרוויחים פחות משכר המינימום ולא מסוגלים לגמור את החודש? האם הייתם רוצים שהרכבת תופרט לגמרי, ורווחיה יעברו לידיים פרטיות? האם תרצו למכור את התשתיות השייכות למדינה לגורם חיצוני שאין לו שום אחריות לגבי האזרחים?
אי אפשר לקבוע את היחס שלנו לשביתת עובדי הרכבת, בלי לענות לשאלות אלה. עובדי הרכבת לא מנהלים משא ומתן על שיפור תנאי שכר ולחיצה מיותרת על השאלטר, אלא מאבק על החיים שלנו במדינת ישראל. זהו מאבק על הבטיחות של הנוסעים, על הביטחון התעסוקתי של העובדים ועל הכרה בוועד העובדים, כחלק מיחסי עבודה הוגנים וצודקים.
לטענת הוועד, הנהלת הרכבת מתנהלת בצורה לא בטיחותית ומסכנת את שלום הציבור. ההנהלה מבקשת להכניס לקווים בין הוד השרון לראשון לציון קטרים חדשים שאינם בטיחותיים, ושנהגיהם לא השלימו את הלמידה הנדרשת להפעלתם. זאת הסיבה שהועד מנע את יציאתם לעבודה. בוועד עובדי הרכבת לא רוצים לחכות לתאונה הבא שבה יוכפש שמם, וחמור מכך – ייפגעו נוסעים, עקב עומסים כבדים שההנהלה שמה על נהגי הקטרים. בוועד דורשים שלא לסכן את שלום הציבור.
בבריטניה זה לא עבד
שביתת עובדי הרכבת היא חלק ממאבק רחב יריעה של עובדים שונים במגזרים שונים. רק השבוע הסתיימה שביתת ההסתדרות למען הביטחון התעסוקתי של עובדי הקבלן המועסקים על ידי המדינה. יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי גילתה לנו כי חלק מעובדי הרכבת מקבלים השלמה לשכר מינימום, במקום שיהיה הסכם עבודה מסודר לשנת 2012. הנהלת הרכבת לא מעוניינת לדאוג לעובדים שלה ולהגיע להסכם קיבוצי משופר, ומסרבת לדבר עם הוועד. הדרישה להעלאת תנאים לא מגיעה בזמן שהקופה ריקה – ההנהלה מוציאה עבודות החוצה, למיקור חוץ, במקום להעניק את המשרות לעובדיה.
היינו מצפים שדווקא במקום עבודה כמו רכבת ישראל, בגלל אופייה הציבורי, נוכל לסמוך על קיום ועד איתן ואסרטיבי, שמייצג את צרכי העובדים והרכבות למען שמירה על ביטחון הציבור. אך נראה שהנהלת הרכבת אינה ששה להכיר בוועד העובדים ולנהל איתו מו"מ. בהיעדר הכרה, דיאלוג והתנהלות הגיונית של ההנהלה, ובהעדר עזרה מבית הדין לעבודה, העובדים נדחקו לקיר.
אין פלא שהנהלת הרכבת פועלת בצורה כל כך אטומה. יושב ראש רכבת ישראל, אורי יוגב, נחשב לאחד התומכים הגדולים בצמצום נרחב של המגזר הציבורי ובהפרטה. כששימש כאחראי על אגף התקציבים במשרד האוצר, יוגב עזר לנתניהו לצמצם את העבודה המאורגנת ולהפריט מכל הבא ליד.
מחדל השריפה בכרמל והמחאה החברתית כנראה עדיין לא הביאו את סיום עידן ההפרטה. תוצאות המאבק ברכבת יקבעו את עתיד הביטחון הפיזי והתעסוקתי שלנו ושל העובדים. אם המאבק ייכשל, שר התחבורה ישראל כץ וממשלת נתניהו לא יוכלו להיות אחראיים לחיינו כציבור הנוסעים והעובדים. ראינו כבר מה קרה בבריטניה, שם שהפרט הרכבת הביאה לזלזול בבטיחות ותאונות קטלניות. בואו לא נחכה לאסון כדי להילחם במצב.