אני תומכת ברעיון העומד מאחורי צעדת השרמוטות. כן, גם אני התקוממתי נוכח האמירה של קצין המשטרה בטורונטו, שסבר שכדי להימנע מאונס על נשים "להפסיק להתלבש כמו שרמוטות" (קטע, מסתבר שגם לקנדים יש משה קצב משלהם). גם אני חושבת שלנשים יש לגיטימציה מלאה להפגין את המיניות שלהן ולהתלבש באופן שבו יחפצו, מבלי לחשוש שהדבר יסתיים בכפייה מינית מצד גבר שתופס אותן כאובייקט ולא כאדם. גם אני חושבת שעצם השימוש במילה "שרמוטה" כמילת גנאי הוא מכעיס, בייחוד נוכח העובדה שאין לתואר המבזה הזה מקבילה גברית (ולא, אין כזו מילה "שרמוט", המצאתם אותה כרגע). אז כן, אני בעד צעדת השרמוטות. אני פשוט נגד הדרך. הו, הדרך.
לעיתים נדמה שעוד מקדמת דנא אנשים שונים עושים בגוף האישה שימושים שונים כדי לקדם אג'נדות שונות. כך העולם פועל, והנחת המוצא המעצבנת של כווווולם היא ש"איפה שיש ציצי, לשם כולם יסתכלו". לכן, מנהלי האולפנים בהוליווד משתמשים בעירום נשי כדי למכור כרטיסים לקולנוע, התסריטאים של "קליפורניקיישן" ו"הפמליה" משתמשים במיניות נשית כדי להעלות את הרייטינג, ופרסומאים משתמשים בגוף האישה כדי למכור המבורגרים. אה, באמת? זו הייתה פרסומת להמבורגרים? השדיים גרמו לי לאבד קצת פוקוס.
ככה זה, האובייקטיפיקציה של גוף האישה מושרשת בתוכנו באופן כה עמוק, שכבר איבדנו את היכולת לשים עליה את האצבע. מרוב שדיים אנחנו כבר לא רואים את הבחורה, וליער קבענו כבר מזמן תור לשעווה ברזילאית. ולמרות זאת, אנחנו יודעים שההחפצה הזאת נמצאת שם; עמוק בפנים, אנחנו גם יודעים שהיא המקור לכל הצרות. ברגע שנפסיק לתפוס את גוף האישה כאובייקט שאמור "לקדם" משהו, להבדיל מסתם "להיות שם", ממילא נראה בנשים בני אדם, ונפסיק להשתמש בהן כדי לממש את המאוויים הסמויים שלנו. ביום הזה, נתחיל סוף סוף לשאול נשים מה הן רוצות, ונפסיק לכפות עליהן את מה שאנחנו רוצים שהן תהיינה – החל מסטנדרטים אלימים של יופי ורזון וכלה בניצול מיני.
נפלו למלכודת
והנה, מארגני צעדות השרמוטות ברחבי העולם, שרצו לצאת כנגד התפיסה הזו בדיוק, תפיסה הרואה נשים כאובייקט מיני ולא כנפש בעלת רצונות עצמאיים, דווקא הם חטאו כנגד האג'נדה המקודשת שבאו לקדם. בצעדות השונות שהתקיימו ברחבי העולם נשים נדרשו לבוא "בלבוש חושפני", כדי להוכיח את הנקודה שנשים יכולות ללבוש מה שהן רוצות. הרי כשנשים סתם אומרות את זה, זה לא מוכיח את הנקודה. הן צריכות להתפשט.
כמה אירוני – בניסיונם להוכיח שגוף האישה אינו אובייקט, מארגני הצעדות השתמשו בגוף האישה כאובייקט. כאחרון הפרסומאים החרמנים, הם בחרו להפשיט בנות רק כדי לקדם את המוצר שלהם, במקרה הזה הטיעון נגד החפצת נשים. כדי לקבל תשומת לב תקשורתית הם החליטו למכור ציצים. נשמע כמו משהו שאתם כבר מכירים? אולי כי זה משהו שאתם כבר מכירים.
אף אחד מהמארגנים לא עצר כדי לשאול את עצמו, למה בעצם נשים צריכות להתלבש חשוף, כדי להוכיח את הטענה שלבוש חשוף הוא חסר משמעות? למה לא מספיק פשוט לומר את זה? מדוע, שוב ושוב, אנחנו נופלים למלכודת הקבועה והופכים את גוף האישה לחפץ שאמור לעורר תשומת לב?
ביום שישי, 16 במרץ, תתקיים צעדת השרמוטות בתל אביב. יהיו שם המון נשים בלבוש חשוף, ובטח יהיו שם גם המון אנשים שסתם יבואו לראות, וגם הרבה תקשורת. בכל זאת, איפה שיש ציצי, לשם כולם יסתכלו.
האם צעדת השרמוטות מוצדקת? כתבו לנו בתגובות