היום, לפני 17 שנה, אמא שלי נכנסה לחדר, העירה אותנו משינה ואמרה: "בנות קומו, ירו ביצחק רבין". שלוש המילים האלה "ירו ביצחק רבין" לא נשמעו לי באותו הרגע בבהירות. גם ארבע המילים "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" לא היו ברורות.
לעומת זאת, שלוש היריות שנשמעו באותו הערב בטלוויזיה בעמימות, המשיכו להישמע מאוד בחדות גם שנים לאחר מכן בראשי. שלוש יריות חדות של רוע, שלוש יריות חדות של חוסר אנושיות, שלוש יריות חדות של רצח הסובלנות, שלוש יריות חדות של רצח התקווה ושלוש יריות חדות שמשהו השתנה מהדהדות היום יותר מאתמול. ההרגשה הקלישאתית הזאת שאם זה לא היה קורה דברים היו יכולים אולי להראות אחרת, מסרבת לעזוב אותי.
בשנים הראשונות שלאחר הרצח השתתפתי בטקסים שנערכו מידי שנה בבית הספר לזכרו של יצחק רבין ז"ל. בכל שנה הייתי מקבלת לידי את הנאום של נכדתו של רבין, נועה רוטמן ומקריאה אותו מול כל בית הספר. "תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום אני רוצה לדבר על סבא שלי. אין בי תחושת נקם, כי הכאב והאובדן שלי גדולים כל כך, גדולים מדי. הקרקע נשמטה מתחת רגלינו, ואנחנו מנסים איכשהו לשייט בחלל הריק שנותר, אך ללא הצלחה מיוחדת"
גם אני לא רוצה לדבר היום על שלום. אני לא רוצה לדבר על מורשת. אני לא רוצה לדבר על מי צודק ומי לא. מזה יש לנו מספיק בימים אלה של בחירות. אני רוצה לדבר על חינוך על ערכים. אני לא רוצה לדבר על כך שדור שלם כאן גדל מבלי לדעת מי היהבכלל רבין, ואם להיות כנים הטקסים האלה לא ממש עוזרים לילד או נער שהבסיס שניתן לו הוא רקוב.
איפה החינוך לסובלנות?
למקרה שהפוליטיקאים שכחו אזכיר שהילדים של היום הם החיילים של מחר. הילדים של היום הם המצביעים של מחר. והילדים של היום מקבלים חינוך שבו התוצאה הרבה יותר חשובה מהדרך. הכי חשוב הוא שתעברו את המבחן, איך תעברו אותו זה כבר תלוי בכם. ואת האיך שכחו כנראה ללמד. אותי לימדו שה"איך" הוא לא פחות חשוב מה"כמה". אותי לימדו שדרך ארץ קדמה לתורה. אותי לימדו להקשיב, לשמוע, לשקול, להבין ולהפנים שדעה אחרת היא לגיטימית ואף הכרחית לחברה שרוצה שתהיה לה תקווה.
לאחרונה אני ממעיטה בלהכנס לאתרי החדשות. וזה מפליא כי זה חלק מהמקצוע. הרגשת השובע, או יותר נכון הגועל אוחזת בי בכל פעם שאני נתקלת בתגובות גזעניות מלאות שינאה ותיעוב כלפי מי ששונה ואחר. הבריונות המילולית והפיזית שהפכה להיות כאן לשיגרה, מעלה בי כל יום את השאלה "איך הגענו למצב הזה"?
ואין כאן קשר לימין או שמאל, פוליטיקה, דת מין או גזע. יש כאן קשר לחברה שמאבדת את עצמה לדעת. חברה שלא מבינה מהוא כוחה של מילה, מה הוא כוחה של קללה מה הוא כוחה של הסתה. חברה שנראה כי "תקוותה", זו שהיא שרה עליה אבדה ממזמן.
בנימין נתניהו אמר בעצרת זיכרון במלאת 17 שנה להירצחו של רבין: "שלושת הדברים שאנו מחויבים לשמור עליהם; חינוך לסובלנות, שימור כוחו של צה"ל וחתירה מפוקחת לשלום עם שכנינו. באלה רבין האמין, אלה ישמשו לנו מפה ומצפן לנווט את ישראל בתקופה הזו". תרשו לי רגע להתעכב על עניין ה"חינוך לסובלנות" רגע לפני בחירות. תזכרו את אותו הערב בו עמד ראש הממשלה שלנו בכיכר ציון מול המון זועם מניף תמונות של רבין במדי אס אס וזועק "רבין רוצח". הוא עמד מול האנשים כשהוא יודע את השסע העמוק שהיה בעם בזמנו. את השנאה שאכלה כל חלקה טובה במדינה הזאת. ימנים ששונאים שמאלנים. שמאלנים ששונאים ימנים. מזרחים נגד אשכנזים אשכנזים נגד מזרחים. העם נגד עצמו. הוא עמד שם על המרפסת וחייך, ושתק, ולא עצר לרגע להגיד: "רגע חברים זה לא חינוך לסובלנות! זאת לא הדרך, לא ככה אני רוצה להגיע לשלטון".
אז עולה בי שאלת תם: האם בהר הרצל, ליד קברו של רבין, כשאמר את צמד המילים "חינוך לסובלנות" נזכר נתניהו בעצמו? התשובה הראשונה שעלתה לי בראש: "עוד לא אבדה תקוותינו" האמנם?