בסוף השבוע פרסם מגזין ג'י קיו הבריטי את גיליון אנשי השנה שלו. כשהוא שקוע בתסביך-אב כלפי המגזין האמריקני החזק (שתפוצתו כ-820,000 גיליונות כל חודש, לעומת כ-120,000 בלבד בבריטניה) החליטו עורכי מגזין הלוויין האנגלי לצלם את השערים הנבחרים אה-לה-אמריקן.
החלוקה הולכת כך: מבין חמשת אנשי השנה, ארבעת הגברים – רובי ויליאמס, ג'יימס קורדן, ג'ון סלאטרי והראפר טיני טמפה – צולמו בטוקסידו מסורתי, ואילו הזמרת לנה דל-ריי, נציגה יחידה של המגזר הנשי, צולמה בענק, צמיד וטבעת יהלומים וזהו, בגדול.
בגין כשל המלתחה האמור דל-ריי לא הייתה יכולה להצטלם בעמידה זקופה וגאה כשל הקולגות – בכל זאת, למערכת ג'י קיו יש ערכים לשמר – והיא יושבת מקופלת ומכווצת כנגד קיר עם מבט הלום; הכי פריבילגיה של אשת השנה.
סדנת ההעצמה הנשית של הג'נטלמנים מהעיתון הבריטי לא מסתיימת כאן: דל-ריי המשיכה לצילומים שחוגגים את הצלחתה ומעמדה ובהם היא שעונה ללא חלק תחתון עם וילון תחוב בין הרגליים כשהיא יושבת בעיניים עצומות בעוד גבר אנונימי בחליפה לופת לה את הלסת ביד השמאלית ואת השד בימנית. יו גו גירל!
הם בהחלט יודעים לפרגן לבחורות מצליחות שם בג'י קיו, והרי אי אפשר לפרגן לבחורה שלא יודעת לפרגן לעצמה. "היה ריאיון ממש מעניין" סיפרה דל-ריי "שהזכיר לי למה רציתי מלכתחילה לשיר ולכתוב". כן, לגמרי, לשיר ולכתוב.
המופע המיזוגני להחריד הזה, שאפילו לא מנסה להצניע את תמת התקיפה המינית שבו, איננו בגדר התרחשות יוצאת דופן עבור ג'י קיו. מאז ספטמבר 2009 עיטרו את שערי מגזין הלייף-סטייל האמריקאי שישה-עשר גברים ועשר נשים. מבין הגברים, שניים בלבד הופיעו ללא חולצה, ואחד מהם היה בכלל תצלום ישן של מוחמד עלי בזירה. לעומת זאת, עשר מתוך עשר הנשים הופיעו בעירום חלקי ובתנוחות מיניות.
48 שנים עברו עד שאישה הגיעה ל"אנשי השנה"
ג'י קיו האמריקני קיים במתכונתו הנוכחית מאז שנת 1957. בפעם הראשונה שראו בכירי העיתון לנכון לבחור אישה לקטגוריית "אנשי השנה", השנה הייתה 2005, וזו הייתה ג'ניפר אניסטון (לא פספסנו כמה חשובות שם בדרך?); את המאורע חגגו בצילומים שלה כפופה בג'ינס קצרצר בלבד. מהון להון, כבר שבע שנים שג'י קיו עושים כבוד לנשים על ידי תיעודן שפופות ומסתירות את עצמן עם הידיים. ריספקט.
אבל לא תמיד היה זה כך. מדפדוף בארכיון המגזין מתגלה תופעה מעניינת במיוחד – עד לשנת 1991 המגזין לא הציג נשים כאובייקטים מיניים על השער. ליתר דיוק, עד לשנות ה-70 הוא לא הציג אותן בכלל. החל מאמצע שנות ה-70, בהשפעת המהפכה הפמינסטית, נשים התחילו להופיע יחד עם גברים על השער, באווירה דיסקואית למדי והפלא ופלא, ללא חפצון מעורר קבס.
המהפך הגיע לג'י קיו ב-1991, עם שער שלראשונה מאז הקמת המגזין הציג אישה לבדה: זאת הייתה ג'וליה רוברטס, מעט אחרי צאת "אישה יפה", לבושה חולצה לבנה ושום דבר מלבדה. מכאן, קצרה הדרך לשערים המציגים את קייט אפטון מלקקת קרטיב בביקיני לצד הכותרת "הסיבה החדשה לאהוב את אמריקה".
30 שנה של שערי מגזין ג'י קיו מוכיחים שלא תמיד הציגה המדיה הפופולרית נשים כצעצועי מין חלולים: זאת למעשה מגמה רווחת של שני העשורים האחרונים. שנות השמונים בארה"ב היו שנים של ריאקציה שמרנית לכל הרפורמות של העשור הקודם, ובתוכן גם המהפכה הפמינסטית. הקו הריאקציונרי נמשך עד היום ושומר על עצמו באמצעות הצגת נשים אך ורק כחפצים מפתים; כל הנשים, כל הזמן, עד שנהיה לגיטימי לצלם אישה עירומה לצד ארבעה גברים בלבוש מלא ועוד להציג אותה כזוכה.
השאלה הקשה היא איפוא מדוע מסכינות נשים רבות כל כך להצטלם כך– אבל זה כבר נושא לטור אחר לגמרי.