ספין הטראש הטלוויזיוני "מעושרות" הוא למעשה פרויקט לטיוב החברה הישראלית. אחרת, איך תסבירו את פרץ הפמיניזם והסוציאליזם שהוא מוציא מכולם? בהינף יד עטורה הרבה יותר מדי קראטים חזרו כולם למנטליות ההתיישבות העובדת; הידד! הערכים הדורסניים שמנווטים את החברה הישראלית העכשווית ומוסווים-בקושי בכל פרסומת לקורנפלקס מוצגים בתכנית במערומיהם, ולפתע כולם מזועזעים מהאימאג' הנשי והאנושי הנמוך שהטלוויזיה, מכשיר מרושע, מעיזה לשדר לביתם.
לא כך אמתכם הנאמנה. פח הזבל התרבותי מעולם לא הרתיע אותי, ואני משתכשכת בו כאילו היה הג'קוזי של משולם ריקליס. היי, לפחות בערוץ E! לא מתיימרים ללמד אותי מוסר השכל חשוב לחיים, או להעמיד פנים שגיבורי הערוץ הם יותר מאנשים יפים שנעים לבהות בהם. כן, הטראש הוא חמים וטעים לי.
אל תטעו; גם לעניי הרוח העדפות משלהם – מעולם לא חיבבתי יותר מדי תכניות ריאליטי מז'אנר "הדג מחוץ למים" (או: לקחנו ארבע-עשרה יוצאי צבא ושמנו אותם בקיוסק ברעננה); אי נידח באוקיינוס ההודי, וילה רוויית מצלמות, כל אלו לא יהפכו קליקות חברתיות למעניינות עבורי. לקלחת הוויתורים אפשר גם להוסיף את ז'אנר התחרויות – לשיר, לרקוד, לבשל - אנא מכם, בשביל זה המציאו את חוגי המתנ"ס. אני נכנסת בדיוק לנישה החמימה של חובבות ריאליטי-דוקו (הדוקו בוודאי מתבייש להזדנב בסוף המילה) – תנו לי בני אדם שחיים את חייהם, רצוי ביחס ישיר של טיפשות-גרנדיוזיות, ואל תשכחו לנעול כשאתם יוצאים.
דבילי עירך קודמים
כזו אני, הומניסטית. בוז עמוק לאדם אחר הוא לא מה שיעצור אותי מלהיקשר אליו רגשית. משפחת קרדשיאן היא רק קצה הקרחון המטונף שלי – קטעים נושנים של משפחת אוסבורן? יום בחיי שפנפנות פלייבוי? סדרת ספין אוף על החיים אחרי האחוזה?! לעזאזל, לזה אני קוראת טלוויזיה מצוינת. לצערי, לא לעיתים תכופות מגיע הז'אנר התיעודי הטראשי לארצנו. לא כי אנחנו כאלה גבוהים, אלא פשוט כי אנחנו כנראה יותר הטייפ של גן החיות. בקיצור, הייתי המועמדת המובילה למעקב שב"כי צמוד אחרי "מעושרות", תוך התנערות ברורה מכל גוון של התנצלות בעניין.
ואז הגיעו השש בפרק הפתיחה המפציץ, ואני נעתי במושבי באי-נוחות. לא זו החוויה מרפת-השרירים שאליה אני רגילה, חשבתי לעצמי, והנחתי לזה תחת הכותרת "כל ההתחלות קשות". אלא שחוויית הפרק השני עוד הייתה חמורה מקודמתה, והביאה אותי, השם ירחם, לזפזופ של ממש. מטרידה מכל הייתה תחושת הדריכות המשונה שאחזה בי לאורך הצפייה, ושממנה לא הצלחתי להשתחרר. האם מדובר בשפעת-איכות עונתית? מה שבטוח הוא, שאת מה שקריס קרדשיאן לא מצליחה לחלץ ממני בעשרים דקות, מוציאה לאה שנירר בארבע – דאמט, אני פשוט אגיד את זה, מדובר במבוכה.
למרות ש"דבילי עירך קודמים", התברר לצערי שאני מעדיפה לחולל בשדות רחוקים עם שחקני סבוניות במשברי זהות, ולחזור הביתה למקום שהדביליות בו היא בדיחה רחוקה של אמריקאים עשירים. טראש גרוטסקי זה חמים וטעים, כנראה בעיקר כשהוא נכנס למיקרו אחרי קירור ארוך בטיסה טרנסאטלנטית. אינני מסוגלת לחשוב שקרקס גליאנו נמצא כרבע שעה ממקום מגוריי, והוא כאן כדי להישאר. נותרתי עם חצי תאוותי בידי, מהגילטי פלז'ר נשאר רק הגילטי, מה שבמקצוע שלי יכול בהחלט להיחשב לפציעת עבודה; עכשיו נותר רק להחליט כמה פיצויים לתבוע מערוץ 10.
התחברתם למעושרות? מחכים לכם בתגובות