"תגידי, ראית את הקמפיין לבגדי-ים של קסטרו?" הזדעק בן-הזוג, ולא בקטע טוב. מאז שהתחיל לטפל בנערות ונשים עם הפרעת אכילה, נפקחו לו העיניים לעולם שאני כבר מביטה אליו בעייפות, כשאני בכלל זוכרת לשים לב. "חפשי, חפשי בגוגל", הוא האיץ בי טלפונית, "הם תקעו שם שתי ילדות קטנות, רזות ועצובות. אנשים לא חושבים דקה על ההשלכות לפני שהם פורשים שלטים על כל תחנת אוטובוס בישראל?".

הדבר העצוב באמת הוא שיש סיכוי שעברתי ליד כרזות הפרסום ופשוט לא שמתי לב. מעבר לכך, ארבע השניות הראשונות של החשיפה המכוונת אליהן היו בהייה סתמית ומשועממת, מסוג המבטים בהם מזכים אותך הפקידים העייפים של הדואר. המחשבה הבאה הייתה "בואנ'ה ראיתי כבר את הילדות האלה איפשהוא". לא בדיוק התעוררות עממית.

ניצול מיני של ילדות זה הכי באופנה

יסלח לי קהל הקוראים הצעיר, אבל אני בת 26 ואין לי דרך (וגם לא מי יודע מה עניין) לדעת מי הן נוי והדר, סוג של צ'יילד סטארז בעלייה שהחלו לדגמן בגיל שש, מה שאומר אוטוסטרדה גרמנית לתיעוד קפצוצים בביקיני בגיל 14 עם הורים מעודדות-פונפונים על צידי הדרך. אחר-כך הן קטפו את הסדרה "נוי והדר", ש"מספקת למעריצים הזדמנות לגלות 'איך זה להיות נוי והדר'". היציאה הבאה – קמפיין לבגדי-ים בגיל 16, וקסטרו הרימו את הכפפה.

מה זה הרימו, הרימו וסטרו איתה לשתי הבנות, שבין כה וכה אינן בגירות ואינן יכולות לחתום על חוזי העסקה ללא תמיכת המבוגרים האחראיים. הן גם לא אחראיות להעמדות שלהן, ולעובדה שברבות מתמונותיהן בחסות קסטרו, הן אינן מחייכות. למעשה, בצפייה של יותר משלוש שניות רצופות, קשה שלא להרגיש שהצוות המצלם עשה הכל כדי לשוות להן מראה של ילדות המומות, עצובות, או פשוט ריקות; וזה עוד הליין לנערות. בנשים, ברוך השם, עוד תעמוד הדרך לדיכאון מאז'ורי.

רק בורה ותמה (או בקיצור, טינאייג'רית. ואינני מוציאה מן הכלל את עצמי אי אז) עלולה להביט בתמונות הללו מבלי לקלוט את הנחות היסוד המרושעות – כן, מרושעות – הכוחניות, והדי משפילות שעומדות מאחוריהן. נוי והדר נמכרות לעולם (והאמינו שלא ביוזמתן הבלעדית) כילדות פעורות עיניים ושפתיים, כאלו שהמיניות מתפרצת להן מכל עברי הביקיני, אבל הן, סתמתמות כאלה, כמובן שאינן מודעות לה. והנה, החברה הפרוגרסיבית והמהממת שלנו דוחפת לנו קטינות פתייניות לגרון, אבל אז מתכעסת מאוד (נניח) על ניצול מיני שלהן. כאילו שצילומים כאלו אינם, בפני עצמם, בדיוק זה.

כבר פרק זמן בלתי מבוטל שהחברה המערבית נוטה לומר באלף דרכים סמויות וסמויות פחות – ניצול מיני של ילדות: אִין, כל צורה אחרת של מיניות נשית: אה, וואט נאו? וכל הפינוק הזה, על גבן של מתבגרות שעוד עלולות לקלל את קמפיין החיתולים שהדליק את ההורים שלהן על רעיון הבנות-דוגמניות. כה שגרתי הוא העניין, שקשה שלא יעבור אפילו לי מתחת לרדאר; הרי כשהייתי עוד בת חצי מגילן של נוי את הדר, יעל בר-זהר עשתה את זה והכלבים נבחו ושיירת הזובי-עליכן עברה. ועוד עוברת. בתופים, במחולות.

אז תודה קסטרו, אבל לא תודה. אמשיך להעדיף להיות הטריז האחרון בגלגלי השיירה מאשר אסקופה נדרסת. ומי יודע בשביל מה עוד צריך את סדרת הטלוויזיה. בשלב זה נדמה לי שיש לכולנו מושג די עבה איך זה, להיות נוי והדר.