סקר בלתי תלוי שנערך בין ארבע נשים בסביבתי המיידית קובע, התגובה הרווחת היא כרכום גבות פלוס וואט-דה-פאק תוהה. התהליך הרגשי הצפוי מורכב מחמשת שלבי האבל של קובלר רוס ויכלול הכחשה ("לא, לא יכול להיות שעדיין מקיימים את התחרות הזאת!") כעס ("על ביקיני הם רבים? ביקיני?! באינדונזיה עדיין מותר לגבר לשאת שתי נשים!"), מיקוח ("מה זה אינדונזים? סינים ערבים?") דיכאון ("איח, סרונג") וקבלה ("טוב, אבל סרונג זה הכי ביונסה ל-H&M 2013").
אחרי הסערה הרגשית, אפשר יהיה להתיישב ולפרק רגע את המשוואה המולטי-מיזוגנית שתוצאתה עבור כל אישה שמכבדת את עצמה היא אפס בחזקת עצמו. תחרות מיס עולם היא השפיץ המזעזע של הפיילה המערבית שמורכבת מכתרי חרסינה לשיניים וכירורגיה לא נחוצה א-לה-דב-קליין.
איך זה שהיא עדיין מתקיימת? אני שמה את הכסף שלי על חינוך קלוקל, שבלעדיו בנות לא יגיעו לחשוב שפסגת חייהן תסתכם בפאנל בראשות מרים מוזס מקומית שתעשה "כולכן כוסיות, אבל רק אחת יכולה להיות הכוסית מכולן!". בעשור האחרון, עם עליית הריאליטי, התחרויות הפכו לארכאיות אבל מתעקשות לסגל לעצמן אפיל מסורתי ומכובד. כמו סקילת נשים.
קרקס התחת הנודד
העובדה שכמעט כל מדינה בוחרת נערה חצי עירומה ושולחת אותה 5000 ק"מ שמאלה כדי לייצר ייצוג לאומי אומרת דרשני עוד לפני ששולחים את המסכנות ללוע הלובי האיסלמיסטי, שכן בין אם הן לובשות שמלת ערב או טנקיני מדוגם, הן עדיין לא בדיוק מייצגות שום דבר.
העובדה שקרקס התחת הנודד הגיע השנה אל המדינה המוסלמית המאוכלסת בעולם היא דובדבן אירוני על קצפת ההחפצה. אם אלו שנלחמו כדי שהצעירות יצעדו על הבמה בביקיני ואלו שזעקו כדי שיגדילו את שטח הבד לסרונג היו מסתובבים רגע אחורה, הם היו קולטים שהם שני צדדים של אותו מטבע מיושן.
זה לא משנה אם דורשים מהן להתכסות כליל או להסתפק במדבקות-פטמה אופנתיות, כל עוד מתייחסים לנשים כסך חלקי הגוף שלהן. מי שחשב על הרעיון של דירוג נשים לפי היופי (ולא ניכנס אפילו לעניין קביעת הסטנדרט כאן) ומי שהתחיל את הסטרטאפ של כיסוי כולל החל מגיל שלוש חושבים ומרגישים כלפיכן את אותו הדבר. והאמינו לי – זה לא מה שהייתן מקוות.
הנה כי כן, במקום הכי לא צפוי נחשפים שני ההורים המניאקים של ההערכה העצמית הירודה בנשים, ועדיין הדיונים האינטרנטיים עומדים על ביקיני – כן, לא ומדוע; פחות או יותר כמו להתווכח על סוג הריפוד ברכב שבתוכו מידרדרים לתהום.