ואמנם התעלמות מפתיעה, כי בתור מי שרק לפני שש שנים נסעה לפולין במסגרת הרגילה של מערכת החינוך, ביכולתי להעיד כי השואה תופסת נפח בחומר הלימוד יותר מאשר התנ"ך – ואני הייתי במגמת תנ"ך.
בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה, אחרי שעשיתי כל מה שילדה ישראלית טובה אמורה לעשות, כולל בגרות מושקעת ושירות צבאי צולע, שמעתי לראשונה את השם קופרניקוס. שתים עשרה שנים במערכת החינוך שלנו ולא היה לי מושג אודות קיומו.
שמות כמו גליליי וניוטון היו מוכרים לי אבל הם מעולם לא עלו בשיעור. כל אלו נמצאים בחברה טובה עם סוקרטס, אפלטון וכל ההוגים אחריהם, כמו גם אירועים זניחים דוגמת המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקנית. לא ידעתי דבר על הנצרות או האיסלאם ואפילו את מלחמות ישראל לא ממש הכרתי עד הקורס הצבאי.
מה לעזאזל עשיתי במשך שלוש שנות תיכון? ובכן, למדתי את השואה לפרטיה.
אינני זוכרת בדיוק את תכנית הלימודים, אבל אני יודעת שעד היום אני יכולה לדקלם מתוך שינה את כל פרטי איגרת הבזק של היידריך. אני יכולה למפות בקלות יחסית את התמורות ביהודי גרמניה בשנים 1932-1939 ויהודי פולין ומזרח אירופה בשנים 1939-1945, ואינני זקוקה ליותר מדי תזכורות כדי לתארך את הקמת הגטאות השונים ובתוכם את הקמת מועצות היהודים, ובתוכן את המנהיגים האהודים ואלו השנויים במחלוקת.
טיול שנתי באושוויץ
למדנו ושיננו כמו העלובים שבתוכים פרטים ותאריכים של אירוע היסטורי שלא הייתה לנו רבע יכולת שכלית להקיפו ולא שמינית מהיכולת הרגשית, והמערכת שלימדה אותנו לא הראתה ועדיין לא מראה סימנים של פקפוק עצמי.
כל תהליך הלימוד המפואר הזה נגמר בסמינר הכנה לנסיעה לפולין שבו הזהירו אותנו פעם אחר פעם שבנים ובנות ישנים בחדרים נפרדים ואוי למי שיביא אלכוהול (אלו היו כמובן שני האיסורים הראשונים להיהפר עוד בנתב"ג), ובכמה ימים של טיפול בהלם, בהם שינעו אותנו מאתר רצח אחד לשני כשביניהם דאגו להקרין לנו את "הפסנתרן" באוטובוס.
וכך, עייפים, עצובים, חרמנים ומוכי חרדה, עמדנו בטרבלינקה-מיידאנק-אושוויץ עטופים בדגלים מבלי שקראנו מעולם את פרימו לוי, פאול צלאן, הנס פאלאדה או אהרון אפלפלד ומבלי שהכירו לנו את עמנואל לוינס, אבל ידענו בדיוק מתי הפסיקו לרצוח ביריות והתחילו בגז.
להגיד שלא מלמדים מספיק את השואה בישראל זה פשוט מופרך – זה פחות או יותר כל מה שמלמדים. אבל השאלה היא איך. כשאני חושבת על זה, אינני יכולה להיזכר בניצול או ניצולת שואה שהגיעו לדבר איתנו, ואם הגיעו, הרי שלא הודגשו כחלק הארי.
מי שהיו אחראיים לגשת לבני הנוער הבלתי-נגישים שהיינו וללמד אותנו את הנושא שקשה מכל ללמדו, היו ואני מניחה שעודם, בלתי כשירים. הם, אגב, אותם האנשים שסירבו להרצאתו של שלמה רונן, ושאחראים לאינני-יודעת-כמה דורות שראו ורואים באירוע ההיסטורי חסר התקדים הזה בעיקר צידוק להקמת המדינה ואוסף מאסיבי של עובדות טריוויה.