השבוע התכנסה ועדת הרווחה של הכנסת לדון בהצעת החוק שתאסור על העסקת דוגמניות בתת-משקל. הדיון, כמו שאתם מתארים לעצמכם, היה סוער; סוכן הדוגמניות רוברטו אף קם ועזב בעיצומו. ככה זה כשדנים באיך נשים צריכות להיראות – כולם לוקחים את זה נורא אישי.
למרות שלא כל המסובין תמכו בהצעת החוק, כולם חזרו ללא הרף על הסכמתם כי מדובר במטרה ראויה. ומהי אותה מטרה? או, שאלה טובה. על פני השטח, מדובר בחוק תעסוקתי לכל דבר: אסור לך לעבוד במקדונלד'ס אם את מתחת לגיל 16, ואסור לך לעבוד בקטלוג של דני מזרחי אם ה-BMI שלך מתחת ל-17. אבל מתחת לפני השטח מדובר בניסיון למתן עד למגר מגמה הפושה בקרב צעירינו שדור ההורים (והמחוקקים) אינם יכולים לשאת עוד; פרפקציוניזם שהגוף משלם את מחירו, לעיתים עד מוות.
המבוגרים האחראיים, היסטריים ונואשים לאור מספרן ההולך וגובר של נשים (וגברים) המרעיבות את עצמן לדעת, ביקשו לאסור את המגמה בכוח, בחוק. אם תשאלו אותי – סביר שהצעת החוק תעבור, ולו משום שקשה למצוא טיעון הגיוני נגדה. כן, זה פוגם במידת מה בחופש העיסוק, אבל את זה אפשר גם להגיד על גיל העבודה המינימלי. מי שלא מסכים שמדובר במטרה ראויה מפקיר אוכלוסייה חסרת ישע פחות או יותר למות.
זה היה קל, קל מדי, לו מה שצריך היה כדי לעצור את נסיקת הפרעות האכילה הוא זרועו הארוכה של החוק. בולמיות היו מובאות למעצר וסוף סוף הייתה פואנטה אמיתית לאזהרה "אם לא תגמרי מהצלחת יבוא שוטר". אבל יש חוקים שאפילו הפרלמנט לא יכול עליהם; החוקים החברתיים הבלתי כתובים שהביאו את המודל האנורקטי למימדים המאיימים הנוכחיים שלו. למרות שנדמה תמיד שהחוקים האלו מוכתבים מלמעלה, מי שמכונן אותם בכל יום מחדש הוא למעשה החברה. יענו, אתם ואני.
כן, מודל היופי הזה, שלשמו נשים הורגות את עצמן, הוא פרי הסכמה חברתית חוזרת ונשנית, ויציר כלאיים של שתי רעות חולות – ההחפצה הנשית (מכירים, בטח מכירים) והחלום הקפיטליסטי, לפיו את יכולה להיות כל מה שאת רוצה. והיה וכל מה שאת רוצה להיות הוא דוגמנית מצליחה (נושא שכבר עסקתי בו בטור הקודם), והסוכן שלח אותך הביתה עם הוראה להוריד כמה קילוגרמים, אז ההצלחה או הכישלון שלך תלויים רק בך. בהחלט כמות סבירה של לחץ לנערה בת 14, לא?
יו, בחורה על ביואיק!
לאורך הדיון כולו, מלבד ההסכמה הרועמת בעניין המטרה הראויה, בלטה הקדשת החוק "למען הילדים". "אם אתה רוצה לקדם ביואיק... זה תמיד משפר שאתה שם מישהי שנראית טוב", פסק ראש הוועדה, ח"כ חיים כץ, "אבל אנחנו לא רוצים שייווצר מצב שילדות או ילדים או נשים יסכנו חיים". מבחינת ח"כ כץ זה בסדר גמור להציג נשים כמוצר, אבל לא אם זה מסכן את השלמות הגופנית העתידית של ילדינו. האם חלפה בקודקודו המחשבה שעצם ההקבלה בין אישה למכונית יכולה לסכן את תפיסת המציאות של הילדים, או שמא היה עסוק בלהתבלבל מהבחורה השופעת על הביואיק?
הסטנדרטים המופרכים והאכזריים שהחברה שלנו מטפחת אינם רק בעיה של הילדים, הם בעיה שלנו, והפלא ופלא, יש לנו את הכלים לטפל בה. אבל לשם כך עלינו לא רק לספר לדור הצעיר שהמודל הזה הוא שקרי מסוכן, אלא להאמין בכך בעצמנו. עלינו להאמין שערכם של בני אדם לא באמת נמדד בתהילה ובכסף שהם מסוגלים לצבור, ושערכן של נשים לא באמת נמדד באטרקטיביות המינית שלהן ובהתאמה למודל יופי קשיח, איזה מודל שלא יהיה. אם איננו מאחלות הפרעות אכילה לדור הבא, כנראה שנאלץ פשוט להפסיק לשנוא את עצמנו. ואם לא נצליח? לא נורא, אולי עוד ייצא נגד זה חוק.