התוצאה – רובנו כבר משתמשות בלשון זכר לתיאור מצבים היפותטיים, אפילו כשהשיחה כוללת נשים בלבד ("כמו כשאתה מחפש חנייה ופתאום מבין..."). אכן בעיה. השפה משקפת את החברה הבוראת אותה מחדש יום ביומו ובמעגל הקסמים הזה לא נראה שנצליח להיחלץ מאי-הקיום הכפוי הזה. עד שמישהי כמו מרב מיכאלי נוקטת אקטיביזם לשוני על דרך ההיפוך מהיחס הרווח כלפיה, מיד היא הופכת למושא ללעג, כי הכי דאחקות כשנשים מתייחסות לעצמן כמו לרוב (51%, בפעם האחרונה שספרתי).
בתוך קלחת ההטיות המטרידה הזו, קמנו הבוקר לבשורה מרגשת מהאקדמיה ללשון, אותו מוסד ארכאי ששוקד בקפידה רבה כל כך על ביעור השימוש במונחים לועזיים שלא היה לו פנאי לעברת את השם של עצמו. והבשורה? מעתה, אם התפלקה לכם אישה מנהיגה (טפו, שלא נדע) דאגו לכנות אותה "ראשת ממשלה".
תקנו אותי אם אני טועה, אבל האם ראש ממשלה איננה או איננו, האישה או האיש שעומדים בראש הממשלה? ואם לראשת הממשלה יש יועץ בכיר, האם הוא מנוע כעת מלהיות יד ימינה? (בכל זאת, יד זו נקבה).
עברית היא סקסמניאקית
השפה העברית, כפי שכתבה יונה וולך בשיר המצוטט לעייפה, היא סקסמניאקית - לא מתירה לאף יצור, חפץ ואפילו רגש פטור מתווית מגדרית. באנגלית Prime Minister יכול/ה גם להיות טרנס ואף אחת לא תשבור את הראש על כינויו/ה הרשמי. כמעט רק אצלנו אי אפשר לדבר בגוף ראשון יחיד הווה ללא שימוש בהטיה מגדרית.
לכן, ועל אף כוונתה הטובה של האקדמיה לפנות קצת מקום לאלו שלרוב נבעטות החוצה מהשפה, הצורך האמיתי הוא למתן את המגדריות הדומיננטית בשפה העברית, ולא להוסיף ולחדד אותה.
אין הכוונה, חלילה, להמשך ההתייחסות לקולקטיב האזרחי/צרכני כגברי עד שפניה בלשון נקבה תישאר רק במערכונים על פמיניסטיות – אבל בחייאת, ראש הוא ראש ויד היא יד, והוספת ת' בסוף מילה מהווה בקושי עלה תאנה לעובדה שנשים עוד צריכות לעוף כדי להשיג מה שנמצא עבור גברים רבים במרחק הליכה נינוחה.
כמו למשל, עצם העובדה שאנחנו זקוקות ליום מיוחד כדי להזכיר לכם שלא נרשמנו לתפקיד שק החבטות של העולם.