אתמול בשעות הצהריים המוקדמות החלו לנסות ישראלים מרחבי הארץ, מכורי חדשות ברמות משתנות, לחבר יחד את פיסות המידע שזרקו לעברם לאיזה נרטיב קוהרנטי שכותרתו "שמעת מה הולך בבאר שבע?".
הידיעות הראשוניות שהגיעו הן של שוד בנק – כי אם יש בנק ויש אקדח, התפאורה הסטנדרטית כבר בנמצא. אלא שהידיעות המאוחרות יותר, אודות ארבעה הרוגים בסניף וחמוש מבוצר עם בת ערובה בשירותים שברו את הסיפור לשניים: או שמדובר בשוד שהשתבש, או שממש לא מדובר בשוד.
אבל מה כבר יכול היה להשתבש ככה, חיבר הציבור בראשו אחד ועוד אחד. לא שאנחנו מומחים, אבל להיכנס לבנק ולהתחיל לירות לכל עבר זו כנראה הדרך הפחות אפקטיבית לשדוד אותו, לפחות מאז ג'ורג' בייבי-פייס נלסון.
הקוראים רקמו את הסיפור יחד עם מי שדיווח להם עליו, ופחות או יותר סביב השעה שתיים וחצי הבינו בבת אחת שלא שוד ולא נעליים. בשלב זה הסברה הראשונה שעלתה היא אירוע על רקע לאומני. אחרי הכל, אנחנו חיים במקום בו לאומנות היא קטליזטור לגיטימי.
יש דבר כזה פיגוע לא לאומני?
מאות הטוקבקים החלו כבר אז להישפך, ובשעה שכינו את הרצח "פיגוע" היו נחרצים עד מיליטנטים. ההנחה הבסיסית – אלימות זה איום ונורא, רצח זה מתועב, ומי שעשה את זה צריך לחרב את ביתו ולאסור את משפחתו ולדפוק את כל מי שידע ושמח מזה למען יראו וייראו, שלא נסבול רצחנות כזו בינינו.
באותן דקות בהן הוסכם לרגע שמדובר בפיגוע (הסתננו מכיוון מצרים? ואולי בכלל מדובר בבדואים מרהט?) גינוי האלימות הגיע לרמות אלימות בעצמו. ואז המשטרה כחכחה בגרונה ואמרה שבעצם לא בטוח.
האירוע, הודיעה המשטרה, ככל הנראה איננו על רקע לאומני. שפת הדיווח הוחלפה והפסבדו-שוד חדל, לפחות לזמן מה, מלהיקרא פיגוע: כי פיגוע שאיננו על רקע לאומני הרי איננו באמת פיגוע – ולכו תסבירו את זה למשפחות ההרוגים.
ככל שהלכו והתבהרו הפרטים – קצין במג"ב, עובד ביטחון, גיבור מעוטר שסירבו להסדיר לו חוב פעוט יחסית – הפכו הטוקבקים לאמביוולינטיים על גבול האוהדים. תשומת הלב הוסטה מהאלימות הרצחנית לכיוון המניע, ולפתע עלה צורך אדיר להבין את הרוצח. היי, שילבו המגיבים כוחות, תחשבו על זה, הוא רצח בגלל מדיניות הממשלה.
מאדם שנושא באחריות המלאה על האלימות שהפעיל (בדואי? מחבל שהסתנן ממצרים? נו, לא משנה) הפך איתמר אלון, שעכשיו כבר זוהה בבירור, לקורבן של המערכת. הגזירות הכלכליות, הרי אפשר להבין – מחבל ששירת במג"ב ראוי ליותר סימפטיה. היו כאלה שאפילו שלחו לראש הממשלה איומים שמעכשיו זה יהיה רק ככה, כי רק כוח הוא מבין, אז הנה לו התנגדות אלימה.
סולם הערכים שהופגן כאן כל כך גמיש שהוא צריך לברוח לקרקס. נדמה לי שאפילו מוקדשת לזה מילה ספציפית במילון העברי. כן, נזכרתי, קוראים לזה צביעות.