טוקבקטיסטים, אני יודעת שאתם עפים עליי, אז תנו לי לפנק אתכם בממתק אישי מחיי הפרטיים לפתיחה. סמנו את הטעויות שעשיתי באיקסים וחברו אותם בקווים, בסוף יוצא כוכב ואפשר לשלוח למערכת ולזכות בפוסטר לוהט של סגל חדשות 2.
לפני כשבוע ביקרתי אצל אורתופד. אחד הכי סטנדרט, של קופת-החולים (סמנו איקס ראשון). לאחר שהתיישבתי הוא פלט, מבלי להרים את ראשו, בכיווני הכללי "מה כואב?". הניסיון לתת לו רקע כללי על פציעות ברכיים קודמות נתקל מיד בנביחה "שאלתי – מה כואב". טוב, חשבתי, מישהו קם על הצד הלא נכון של קפסולת האספרסו, והפטרתי "הברך" (אתם מסמנים, כן?).
בגין שיתוף הפעולה זכיתי בתנועת צוואר שהזיזה את הראש ב-90 מעלות מעלה. "תורידי את המכנסיים" הוא פסק, מבלי לשאול אם סבבה לי או שאני מעדיפה אחות נוכחת בחדר (למישהי אי פעם באמת הציעו את זה?). תוך 12 שניות, כיפוף ברך ופוינט, כבר הייתי בחוץ, אחוזה בהפניה חתומה למיפוי עצמות כלל גופי. שעה מאוחר יותר כבר מיררתי בבכי מול רופאת המשפחה שלי, שהסבירה לי את ההלם שעוררה בה ההפניה – מדובר בבדיקה רדיקלית שעורכת חמש שעות, הכוללת הזרקת חומר רדיואקטיבי למחזור הדם וצילום העצמות הזוהרות מהרעל; כל זה בשביל כאב קל בברך בריצה. המניאק אפילו לא שאל אם אני בהריון.
השבוע נחשף כי אנה שיבוט בת החמש עברה שני סבבי טיפולי כימותרפיה שלא לצורך, בניסיון לרפא את מה שהתברר כדלקת נפוצה למדי בבלוטת הלימפה. בדיעבד הכשל לא ברור – בית החולים וולפסון קרא את תוצאות הביופסיה השנייה כ"מעלות חשד" לסרטן לימפומי. לפני תחילת סבב הכימו השלישי (!) ביקשו לקרוא בבית החולים שיבא, בו התבצעו הטיפולים, את אותן התוצאות ושם דווקא הבינו מהן שלא מדובר בסרטן. או שתוצאות הביופסיה נכתבו בכתב צופן, או שהרופא הראשון שקרא אותן היה להוט למצוא שם סרטן.
אודה ואתוודה, לא תמיד התחברתי לפסיקה לפיה יש להיזהר מרופאים. להיזהר מחברות תעופה לואו-קוסט ומזרים שמציעים סוכריות גומי – אוקיי, אבל רופאים? החבר'ה שמחלקים מדבקות "אני אמיץ"? אפס, ככל שאני מעלה את הנושא מתברר לי שנתח מכובד למדי מהאוכלוסיה לא סומך על הרופאים שלו. חלקם האמיד והבטוח בעצמו הולך לקבל חוות דעת שניה ושלישית (במידת הצורך במרפאה פרטית) כשזה מגיע לעניינים חשובים. הוא מעז לדרוש בתוקף עוד עשר דקות מעבר לזמן שהוקצב לו כדי לקבל הסבר מקיף על הבדיקה האחרונה ופירוש צמוד של תוצאותיה.
ומה על הצד הנמוך יותר של המדד הסוציואקונומי? זה כבר סיפור אחר לגמרי, כפי שתעיד פאינה שיבוט, אמה של אנה, אם חד-הורית לשניים שבקושי דוברת עברית ועם נתוני פתיחה כאלה לא מפתיע שהיא נאבקת לפרנסם. מטופלים שנאבקים לשרוד כלכלית לא יעזו להקשות בשאלות על רופאיהם המכובדים, על אחת כמה וכמה כשהמטופלים הללו הן מטופלות.
ככל שמצוקת המטופלים גדולה יותר, כך הם נסמכים יותר על רופאים שלא מעוניינים להשחית את זמנם היקר באיבחון שיחני, שאמור להוות את החלק הארי של הדיאגנוזה, אבל משום מה הוא הראשון שנזרק הצידה כשאין זמן, מפנה מקום להליכים פולשניים, מכאיבים ומיותרים.
יותר משמעניין אותי מי אחראי לטעות המרה של שליחת ילדה בת חמש עם דלקת לסבבי כימותרפיה, מעניינת אותי איך נראתה הפגישה של פאינה וביתה עם הרופא הראשון שפגשו, זה שבכלל פטר את כל העניין בחזרת. לא יודעת, משהו אומר לי שהוא בעיקר היה עסוק בלסתום להן את הפה.