זו כבר הפעם השנייה שרמון מגיש תלונה בנושא. תלונתו מהשבוע שעבר (שנדחתה, חשוב לומר) עוסקת בפרומו שעשתה נויבך לפני ראיון שקיימה עם קצין משטרה פורש, דוד מנצור, שהתראיין לתוכניתה ואמר כי "מי שהורשע בפלילים לא צריך להיות בכנסת ישראל". נויבך אמרה בשידור כי יש לכך משמעות מיוחדת "עם חזרתו לפוליטיקה של אריה דרעי שהורשע, ועם מעורבותו בפוליטיקה של חיים רמון שהורשע".
במכתב ששלח רמון לנציב קבילות הציבור של רשות השידור, הוא מציין כי בית המשפט קבע שאינו עבריין ולא נפל בו דופי מוסרי מובנה. "אין לי אלא להניח שאזכור שמי שוב ושוב על ידי גברת נויבך נובע או בשם אג'נדה אישית כרונית בנושא האישי שלו ו/או בשמשה פה ל'שדולת הנשים'", כתב רמון, "שדולה זו מארגנת ארגוני נשים קיקיוניים ונציגותיה מודות שהשימוש בי אינו ענייני אלא אני משמש 'מטרה פוליטית' נוחה, ככל הנראה בגלל הבולטות התקשורתית המיוחסת לי".
אוקיי. בואו נתעכב על כמה נקודות חשובות, אבל ראשית, בכדי לסלק מהשטח את הטיעון המרכזי של רמון: קרן נויבך לא השתלחה בו באופן אישי. היא לא הזכירה את מהות העברה שביצע, אלא דיברה בצורה כללית והציבה טיעון לגיטימי למהדרין, לפיו ראוי שיתקיים דיון ציבורי בסוגיית חזרתם למרכז ההחלטות שמשפיעות על כל אזרחי המדינה, של מי שהורשעו בפלילים בדין. לגיטימי, אגב, באותה מידה לטעון שמי ששילם את חובו לחברה על פי דין, זכאי לחזור לעשייה ויש לשים בצד את עברו. לשתי העמדות המנוגדות האלו יש טיעונים טובים בעד או נגד, אבל אני מתקשה למצוא אדם בר דעת שחושב שיש איזשהו פסול בעצם העלאת השאלות האלו לדיון.
"תפס לה' את הסנטר בידו, נשק לשפתיה והחדיר את לשונו לפיה"
השדולה זכתה למספר רב של הישגים במהלך השנים. בין השאר בתפקיד המוביל שלה בקידום חקיקת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית, העתירה לבג"צ בעניין אליס מילר שסללה את הדרך לנשים בצבא לשרת בתפקידי לוחמה, ועוד עשרות רבות של הישגים לטובת הנשים בפרט והחברה בכלל בישראל.
אני מבינה שקשה להשוות את העשייה הברוכה הזו להישגיו הרבים מני ספור של חיים רמון ולתרומתו לחיינו במהלך השנים הרבות שבהן הוא פועל במערכת הפוליטית, אם כח"כ וכשר ואם כמי שבוחש בקדירה הפוליטית המהבילה מאחורי הקלעים, ובכל זאת.
ותרשו לי לומר גם מילה אחת או שתיים על האמירה של רמון לפיה בית המשפט קבע שאינו עבריין ולא נפל בו דופי מוסרי מובנה. הממ… בואו נראה, זה מה שקרה באותו בוקר מר ונמהר ב- 12 ליולי 2006 (תאריך שזכור לרבים מאיתנו כיום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה). ה', קצינה צעירה בלשכת ראש הממשלה, ביקשה בסך הכל להצטלם עם כבוד השר לרגל שחרורה. השר רמון, בתגובה, נישק אותה, תוך החדרת לשונו לפיה. ביהמ"ש תיאר זאת כך: "הנאשם תפס לה את הסנטר בידו, נשק לשפתיה והחדיר את לשונו לפיה. היא הייתה המומה, נרתעה לאחור, הביטה בעיניו בתימהון ועזבה את החדר בלי אומר ודברים. היא נכנסה להלם ורעדה בכל הגוף".
הפרשה משפיעה על נשים נוספות שהוטרדו מינית
השופטים מתחו ביקורת על המסע התקשורתי נגד המתלוננת: "צר לנו, שבתמורה לחשיפת האמת, שילמה המתלוננת מחיר כבד בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב. מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו. אנו תקווה ש'המסע המתוקשר' שליווה תיק זה, לא ירפה ידיהן של מתלוננת אחרות במצבים דומים".
ואם יורשה לי להוסיף כאן, מתוך ניסיוני כמתנדבת במשך שנים ארוכות במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שלמרות תקוותם של שופטיו של רמון, הפרשה הזו ואחרות אכן מרפות במידה רבה את ידיהן של נשים רבות אחרות שהוטרדו או הותקפו, בפרט כשמדובר בתוקף בעל מעמד ציבורי חזק.
חיים רמון בוודאי אינו הפוליטיקאי הראשון, וכנראה שגם לא האחרון, שחוזר לעשייה הפוליטית לאחר שהורשע בדין וסיים לשלם את חובו לחברה. פתגם עברי ישן טוען כי: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן יש מאחוריו קופת שרצים". פירוש הפתגם הוא, כי ראוי למנות מנהיג שלא יתגאה על הציבור, ולכן כדאי למנות אדם שיש לו עבר שלילי ידוע, משום הסיכוי שאדם כזה יתגאה על הציבור הוא קטן יותר.
מבלי להתייחס למידת תקפותו של הפתגם הזה למדינת ישראל של שנת 2012, ברור ששיבתו של אדם שהורשע בפלילים למערכת הפוליטית, גם אם יש בה פגם מוסרי או ערכי, הרי שהיא עדיין מותרת על פי חוק. אבל אולי לא מוגזם לצפות מחיים רמון שלכל הפחות יצניע לכת, ינסה לכפר במשהו על פגיעתו במתלוננת ובשמה הטוב, ויחדל מלראות עצמו כקוזאק הנגזל. לא אתה הוא הקורבן בפרשה המיותרת ההיא, מר רמון. ואת זה ראוי לזכור ולהזכיר מדי פעם לכל מי ששכח, לרבות אתה.
>> קובי אריאלי: מצא לך חיים, רמון