על גב התמונה רשום בפשטות "בהרים, שרה והרשל". מעבר לנהר כבר רואים את הכוחות הגרמנים מתקדמים, והנערים צוחקים: כמה מגוחכים הם נראים, הגרמנים האלה.
זה הסיפור: למחנה הכפייה בסיביר אליו הגיעו הסבים שלי לאחר שנמלטו מפולין, הגיע צלם שהוזמן על ידי מפקדי המחנה ורצה לצלם את צללי האדם החולים והמיואשים. סבתא שלי סירבה בכל תוקף לקחת חלק במה שנתפס בעיניה כקרקס חולני ומשפיל של סבל. ואז סבא אמר לה: "בואי, נצטלם כאן ועכשיו, ולא סתם: נישיר מבט אל המצלמה ונחייך, כי פעם, אחרי שכל הרע הזה ייגמר נסתכל בתמונה הזאת, ניזכר ונהיה גאים בכך שלא השפלנו מבט".
והם מחייכים. אולי חולף במוחם שבריר זיכרון של התמונה הקודמת, בהרים, שנייה לפני תחילת הסוף, הרגע הנאיבי הזה ששוב לא יחזור לעולם.
התמונה הזו מביטה אלי מהמדף שבבית הוריי, וצרובה לנצח בנפשי. היא מצווה לי את החובה המוסרית לא להשפיל מבט אל מול פני הרוע, ובאותה נשימה לא לעמוד מנגד ולשתוק מול שנאת הזרים, לא לקנות את ה"אתה בחרתנו" שמשמש עבור רבים כל כך במחוזותינו ככתב הרשאה קולקטיבי ורטרואקטיבי שמצדיק כל עוולה וכל התעמרות באחר.
השואה וסבלותינו הנוראים בה לא מעניקים לנו שום פריבילגיה, רק מחדדים את החובה שלנו לנהוג באנושיות ולא לשכוח שצלם אנוש ניתן לכולם, נברא בכולם, לא רק בנו.
היא מצווה לי גם את האמונה ברוח האדם. וכשמגיעות בחיים הכאפות הגדולות והכואבות במיוחד, אני נזכרת בסבתא וסבא שלי במחנה בסיביר, מישירים מבט למצלמה ומחייכים, לא נכנעים לסבל ולייאוש, מצליחים להיות אופטימיים ולהאמין שיבואו ימים אחרים, טובים ויפים יותר.
הם ציוו לי את החיים.