בימים האחרונים הסתמנה ברשתות החברתיות תופעה מעניינת: פער עצום בין מה שאנשים מצייצים בחוץ לבין מה שכותבים זה לזה באופן פרטי, מאחורי הקלעים. הרשע התורן, כידוע, הוא עמנואל רוזן. מבחוץ, כולם מרשיעים, כולם מזועזעים, כולם מוקיעים. בתיבות הדואר הפנימיות, אלה שאף אחד לא רואה, אנשים רכים יותר. לפעמים הם לא לגמרי מבינים, לפעמים תוהים אם המקרה אכן חמור כל כך או אם מעשיו של רוזן היו פליליים, אבל חוששים להגיד משהו שלא מתיישר עם ה"עליהום" הכללי. פשוט מפחדים.
כדאי להבהיר כבר עכשיו - הפוסט הזה לא נועד לסנגר על עמנואל רוזן. ממש לא. בשביל זה יש עורכי דין כמו ציון אמיר. אישית, אני גם לא מתרשמת שרוזן הוא חף מכל מעשה, או שנשים שסיפרו על התנהלותו, משקרות. זה לא העניין.
העניין הוא ה"עליהום" - ההתנפלות חסרת המעצורים על האיש. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל רוזן ממש לא לבד - זו התנהגות שחוזרת על עצמה אחת לשבועיים-שלושה - משהו שפשוט התמכרנו אליו. שמו של הנאשם התורן עולה בכלי תקשורת כלשהו, ומאותו רגע דמו מותר. אף אחד לא יכול להתאפק. כולם מתנפלים עליו.
כשרואים את כל הרעל שנשפך על רוזן בלי שאפילו מתלוננת אחת הגישה תלונה רשמית בעניין ובלי שמוצתה כל חקירה, עם כל הכבוד לליברלים האמיצים, לפמיניסטיות הלוחמניות ולאבירי זכויות האדם באשר הם, התנהלות ציבורית כזו היא לא פחות בעייתית ממה שרוזן מואשם בו.
התרגלנו לנורמה של שיפוטיות קיצונית, נחרצת, מיידית, שלא נותנת לשום דבר לבלבל אותה, לא משתהה לשמוע דעה אחרת או תהיה. התרגלנו לפעול מהר - לצלוב, לירוק רעל, לדרוך על הגופה ולהשליך אותה הצידה תוך שאנחנו מפטירים ביבושת - מגיע לו. "הוא פשוט ביקש את זה".
כל גולש בפייסבוק הוא שופט
הבעיה היחידה היא שחברה מתוקנת היא לא רק חברה שבה אדם שחורג מהתנהגות נאותה לא יכול לכהן בתפקיד ציבורי בכיר. חברה מתוקנת גם יודעת להגיב למקרים כאלה באופן אחראי ולאפשר חקירה אמיתית של הפרטים.
אצלנו כל אחד הוא שופט בבית משפט שדה שהקים לעצמו. קראתי שני פוסטים בפייסבוק? זהו, מספיק, אני כבר מכיר לעומק את הנושא. ומשם - כל כמות של רפש שנשפכת בעניין היא לגיטימית - כך אנחנו נוהגים. לפעמים בצדק, לפעמים לא, הרי אותנו לא באמת מעניינים הפרטים. אם צלבנו את "המלוכלך" התורן, בתפיסה המעוותת שפיתחנו, זה כנראה הופך אותנו ל"נקיים".
בסופו של דבר, אנחנו מתעסקים בעיקר בצליבות, ומעט מאוד בתופעות חיוביות. התמכרנו להנאה מהצליבה וכשיש מקום להגיד מילה טובה, כבר נמצא את הדרך להתחמק ולהמשיך לצלוב מישהו אחר במקום זה.
יתכן שכל מה שנאמר על רוזן הוא נכון, יתכן שלא, וההיגיון אומר שלפחות חלק נכון. אבל עזבו את רוזן - מה איתנו? האם זה מה שאנחנו רוצים? מדינה של אנשים שנהנים לשחוט ואז לרקוד על הדם של אחרים?אשמת הפושע היא לא הצדקה לכל התנהגות, וההמון הזועם שמתנפל בכל פעם מחדש הוא לא סימן לחברה מתוקנת, אלא להפך - לחברה שמתמסרת ליצר הלינץ' שלה.
זה אולי נראה לכם בסדר, אבל במדינה שבה כולם מחפשים את הנאשם התורן כדי שיספק את ההתמכרות שפיתחו לשנאה, כל אזרח צריך להיות מוטרד. אל תתבלבלו - אווירה כזאת היא לא אווירה של טוהר מידות וניקיון, רחוק מזה. זאת אווירה של מאכלת, והיא משפיעה על כולם.
העליהום הוא סימפטום של חברה, חברה שרוצה לראות דם, ועד שהיא לא תראה אותו היא לא תשקוט. ממקרה למקרה אנחנו מקצינים את ההתלהמות, מזרזים את מהירות התגובה, נדמה שזה רק הולך ומחמיר. ומי שחושב אחרת מההמון הזועם? עדיף שיתחבא. עדיף שישתוק, כי עכשיו אנחנו עצבניים, אז שלא ייכנס לנו לקו האש עם דעה אחרת בעניין. זה לא מתאים.