ובכן, את הימים הראשונים לחופשה ביליתי עם אהרן אפלפלד שבעיני היה ונותר גדול סופרינו. כלומר, לא עם אפלפלד עצמו, שמשום מה נוהג לא להיעתר להפצרותיי ולא לצאת עימי לחופשות, אלא עם ספרו הלפני אחרון "עד חוד הצער", ספר נוגה ומדכא במיוחד אפילו במושגי אפלפלד, שחוץ מדוק העצב האינסופי הפרוש עליו, יש בו הרבה מתכני הגאווה היהודית ומיחסי ישראל והעמים ומשהקורא קורא בו הוא מוצא עצמו צולל עמוקות אל נבכי ההווייה היהודית, אם ירצה או לא ירצה. כבר עתה צריך לומר – לא מומלץ. כשאתם נוסעים לחופשה, טלו אתכם ספר נעים של סופר נעים מכל סוגה שהיא. אפלפלד פחות מתאים.
אחר צהריים אחד על שפת הבריכה, הגיעו פתאום בבהילות כמה מן האורחים והודיעוני כי אני חייב לבוא איתם החוצה, אל מרכז העיר בה שהינו ולחזות במו עיני במראה נורא. מסתבר שבמרכז רת'ימנו, העיר השלישית בגודלה באי כרתים, התכנסה לא פחות ולא יותר, הפגנת ענק של ניאו נאצים, הנושאים שלטים וקוראים קריאות, וכל זאת בשעה ששלושה קילומטר מהם מצויים מאות יהודים שזקניהם משובצים פירורי מצה במלון ענקי בלתי שמור ובלתי מוגן, שאחוריו לים הפתוח.
כמובן שמיהרתי למקום ומצאתי את עצמי לראשונה בחיי ניצב פנים אל פנים מול אחת המכוערות בתופעות אנוש: קהל מפגינים גדול, עיקרו צעירות וצעירים, הנושא שלטים שעליהם כתובות ביוונית בלתי מובנת לנו, אבל בתמונות אי אפשר היה לטעות. על השלטים הודפסו דיוקנאות שונים, ביניהם בלטו קלסתרים קלאסיים של יהודים, זקן ארוך, אף גדול, כיפה על הראש. הקריאות הלכו וגברו, שוטרים פיזרו את המפגינים, ואני וחבריי, שכמובן נותרנו מבוהלים בתוך המכונית, כיפותינו בכיסינו (נכון ברגע שאני מסיר את הכיפה אני נראה יווני לחלוטין?), נסענו משם בחזרה לבית המלון המגונן ולארוחת הערב המנחמת.
העיניים, הקרחות, המבטא
לבד בגולה היוונית, אפלפלד ליד המיטה והפגנה של ניאו נאצים בחוץ, יומיים אחרי ששרנו יחדיו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" ושבוע בלבד לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ממש תענוג.
ארוחת הערב עברה עלינו בעצב ובשיחות פילוסופיות. העיניים, אמרה אחת. ראית את העיניים שלהם? איזה רצח בעיניים? והקרחות, אמר עוד אחד. והמנגינה. והמבטא. יש משהו ביוונית שממש מזכיר גרמנית, ציין שלישי. ואשה אחת אמרה: צריך לדבר איתם על אבטחה. אם לא מביאים שמירה, אני כאן לא נשארת. ואני, שכאמור עוד קודם לכן הייתי ממש עמוק בעניין, נשכתי שפתיים ושיננתי בראשי שורות ששם אפלפלד בפי גיבורו קמיל, על גבורה יהודית בת נצח ועל אויבים רעים ועל עם שאינו מפחד מדרך ארוכה.
על השולחן לפנינו נח מכשיר הטלפון החכם ועליו תמונת הכרזה המפחידה שצילמנו בהפגנה, ההיא עם דיוקן היהודי שנישאה בידי רבים מהמפגינים כשהיא מעוטרת כותרות וסיסמאות ביוונית. כולנו ניסינו לנחש מה כתוב בה, עד שדינה, הפרקטית בינינו אמרה: למה שלא נשאל את המלצר?
באמת למה? סטלוס היה בדיוק עסוק בפינוי הצלחות אז קראנו ליאניס, שבאנגלית מצוחצחת תירגם לנו שורה אחרי שורה את כל הכותרות:
"הלאה הגזענות!",
"לא לשנאת זרים!"
"שנאת זרים אוכלת אותנו מבפנים!"
ועוד כהנה וכהנה. חוץ מ"מוות לנאציזם, פייגלין לשלטון" היה שם הכל. זו היתה הפגנת ענק נגד גזענות, נגד ניאו נאציזם ונגד שנאת זרים.
אוף. איזו אכזבה.