זה היה מסוג המכתבים שמציצים בהם וזורקים מיד לאשפה. במבט שני נתקלתי פתאום בכמה שמות מוכרים שחתומים עליו והתיישבתי לקרוא. זו הייתה טעות. מכתב אחד קצר, שאינו נוגע לי אישית, הרס לי יום תמים.
המכתב שהגיע אלי השבוע הציע, בפשטות, לי ולעוד חברים דתיים לסייר בהר הבית. כשלעצמה, אין זו הצעה מגונה כל כך, אם אינך נמנה על ארגון מחסומאי כלשהו. כלומר, היא מיותרת, מעט מסוכנת וסובלת מהרבה מאוד בעיות, הלכתיות ובטיחותיות; אבל בגדול, לא הייתי נדרש לעניין לולא סגנונו של המכתב.
"שלום חברים,
אתם מכירים אותנו כקולגות: לפעמים עוקצניים, לפעמים ציניים, בדרך כלל קרי רוח. תרשו לנו להשיל את מעיל הציניות לרגע, ולדבר על הלב.
הלב שלנו נמצא בהר הבית.
מאז הביקור הראשון שלנו שם אנחנו מרגישים שאין דרך להיות יהודי שלם בלי לעלות להר הבית לפחות פעם אחת.
להכיר, לחוות, להתרגש, להיצבט בצער. לעמוד בקרבה מקסימלית לקודש הקודשים (בכפוף לגבולות ההלכה!), לדמוע במקום שאליו כוונו כל התפילות וכל הדמעות משך אלפיים שנה, לפגוש בדבר האמתי - המעגל הפנימי ביותר של קיומנו כאן - ולהצטער בצער השכינה".
אחרי מספר פרטים טכניים מגיע הדובדבן: הדרכה מפורטת בנוגע להכנות ההלכתיות שיש לבצע לפני העלייה להר. לא אביא אותן ככתבן, אולם אבקש שתסמכו עלי שהמסמך היה מן ההזויים ביותר שנחו אי פעם בתיבת המייל שלי.
הלב לא נמצא באל אקצה
איני יודע מאיפה להתחיל. מה בדיוק שיגע אותי ועוד אחדים מחבריי במסמך הזה? אולי הייתה זו הנחת היסוד שבו - "הלב שלנו נמצא בהר הבית". לא נכון. אנו יודעים בדיוק מהו הר הבית, אולם הלב שלנו לא נמצא בו, באל אקצה ובכיפת הסלע, אלא בתוכן שהוא נושא בחובו. אנחנו נעלה עליו בבוא גאולתנו השלמה אולם עד שהיא תבוא אנחנו די רגועים.
אולי היה זה הטון המשיחי, המסתורי, הרומנטי בגרוש. בקיצור, גילינו פתאום, במחי מכתב אחד, שאנשים כלבבנו, חברים טובים ויקרים שחתומים על המכתב, סובלים מאותו חיידק מחורפן של קיצוניות, שהופך לפעמים את כל עולמה המופלא של קהילת הענק הדתית-ימנית, למשהו קצת הזוי, מהותית ובעיקר תדמיתית.
היה בו במסמך הזה מיצוי מזוקק של כל מה שדפוק בעסק. ההתרפקות הרומנטית, ההיתממות המוזרה ובעיקר - ההצטעפות הרוחנית-דתית שאין בה שמץ אמת. לא נכון. לא כל יהודי דתי נושא את עיניו להר הבית. רק המשוגעים. קבלו זאת כעובדה.
עוד אני וחבריי מייסרים עצמנו סביב המסמך המדובר וכבר בא הערב ועימו האימייל הבא מחבר טוב, תבוא ברכה על ראשו החכם, שהוטרד אף הוא מן העלייה להר: ״לא עדיף כבר את החבר'ה מהר הבית? להם אני מאמין יותר מלסטטוס של סתיו שפיר: תקשיבו, סירים וכפות הולכים להיות הלהיט של ההפגנה בשבת. ערכנו הבוקר חזרות ברוטשילד והתוצאות לא איחרו לבוא: קשישים נופפו בהליכונים ודרשו מס עשירים, מלצרים הפכו שולחנות, הפיליפיניות התאגדו - והציפורים פשוט עפו על זה. יאללה, מוצ"ש, 21:00, כיכר הבימה. הפגנות נוספות בחיפה, בבאר שבע ובירושלים. הביאו כלי בישול, נתופף עד שנחזיר את המדינה שלנו הביתה״.
האמת? ההר עדיף.